השעה עכשיו: 04:47. במחשב כתוב AM כאילו משתף אותי בגורלו- כן, i am awake too (גם אני ער בשעה הזו).
הלילות כבר הוופכים להיות דיי טרופים: זיעה, נשימות כבדות, קושי להסתובב, קושי לקום לפיפי, צורך מיידי לקום לפיפי. הכול נע בסקאלה הזאת פחות או יותר. הלילה קמתי באיזשהו שלב כשאני על הגב! הריוניות יודעות שזו תנוחה לא טובה, בטח לא בחודש תשיעי כשהבטן ענקית. ואכן קמתי בתחושה שמישהו לחץ לי על האיברים הפנימיים וכאשר אני נאבקת לנשום. בעלי פלט מתוך שינה: הכול בסדר? ואני בעודי מסדירה את נשימתי השבתי כן, כן וקמתי לשירותים. לאחר מכן חזרתי, התכרבלתי על צד שמאל וחזרתי לישון. חלמתי חלום: אני עם התינוק של בת דודה של בעלי, אבל איכשהו "הוא" הפך ל"היא" (תינוקת) ואני עכשיו אחראית עליה. אנחנו נמצאים באיזושהי חצר, דשא. הבת דודה בטווח ראייה ומדיי פעם מסתכלת לעברנו. אנחנו משחקות. הכול נחמד וכיף עד שלפתע התינוקת קמה- היא בערך בת שנתיים (אגב, היא פתאום הופכת להיות הבת של גיסתי) והיא נעמדת ומתחילה ללכת לאט. אני רודפת אחריה ומנסה להבין מה היא רוצה ואין לי מושג. היא מאותתת משהו ואני לא מצליחה להבין. אז אני מנסה לעכב אותה ושתסביר לי. פתאום היא ללא בגדים בכלל, מתכופפת ומתחילה לעשות קקי. על הדשא. אני מסתכלת מסביב, ורואה את בת דודה של בעלי (כלומר, האמא- אבל לא באמת האמא שלה כי התינוקת התחלפה) והיא כולה פרצוף כזה של "נו באמת! איזו אכזבה".
התעוררתי, שוב חסרת נשימה. שוב בעלי- הכול בסדר? ואני כן, כן. קמתי מהמיטה ולא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. שוטטתי בבית. בתוכי קיננה תחושה של הלם. הלם מזה שאני עומדת להיות אמא. התינוקת התחילה להסתובב לי בבטן היא רצתה לבטא כנראה בדיוק את ההסתובבות שלי עם עצמי. עד עכשיו הייתי ביקורתית כלפיי אמהות אחרות, ועכשיו אני עומדת להיות אמא. יבקרו אותי. אני מקווה שאני לא אהיה מהאמהות האלה שמצקצקים ואומרים עליהן "הנה, זה למה צריך רשיון כדי להיות הורים!" (ציטוט ישיר ממני כטוקבק לידיעה על אם שהזניחה את הילד שלה). אלוהים, רק לא זה!!!

וואו, המון זמן לא כתבתי כאן. היו כמה פעמים שהתחלתי ואז נעצרתי ומחקתי. פשוט, באופן מילולי, לא היו לי מילים. אני מקווה להחזיר לעצמי את היכולת לכתוב. אז זה בעצם נסיון עכשיו.
אז מה חדש אצלי? אני בהריון, כמעט בחודש תשיעי כבר. אם מישהו היה אומר לי לפני זה שאני אתעסק כל היום במחשבות על הורות ועל טיפול בתינוקות וכל הדברים האלה, הייתי מתפקעת מצחוק ואומרת "אין סיכוי" אבל מה לעשות, כן כן כנראה שאני לא כזאת בלוק של לבנים כמו שחשבתי. אני הרבה יותר רגישה עכשיו, בוכה אפילו מפרסומות (!) ומצפייה במאסטר שף, והשאפתנות שלי דיי נדחקה הצידה.
ועדיין.. לומר שאני לא מאוכזבת מזה שקצת ויתרתי לעצמי לאחרונה ומזה שלא כתבתי כלום כבר כמה חודשים, זה יהיה שקר גס ולא יצירתי במיוחד (שזה סוג השקרים הכי גרוע, אם משקרים לפחות שזה יהיה מעניין). אני לא יכולה להפיל את זה על ההריון כי גם עם הבדיקות והסידורים היה לי המון זמן פנוי ועדיין יש לי. אני בזאת נשבעת שמה שלא יהיה, אני לא אהיה מהאמהות האלה שאומרות "נכנסתי להריון אז כבר לא יצא.." לא!!! הריון זה לא תירוץ להפסיק את החיים, וזה לא אשמת אף אחד שאני עצלנית מפונקת שמעדיפה לראות שטויות בטלוויזיה מאשר לנסות ליצור טלוויזיה בעצמי. האחריות עליי. פשוט ירדתי קצת מהסוס, כנראה.. אולי איבדתי מוטיבציה. זה עצוב. עוד שנייה אני אבכה (לא, לא באמת. רק פרסומות מפגרות גורמות לי לבכות כנראה, לא אשכרה התסכול האמיתי והמוחשי מאוד מחוסר הצלחה).
ועדיין לא יהיה נכון להציג את זה שלא עשיתי כ-ל-ו-ם לאחרונה: הייתי בחו"ל דיי הרבה, נפתחתי קצת לחוויות חדשות ולמדתי עוד קצת על עצמי. ובחודשים האחרונים נחשפתי להמון המון סיפורים מעניינים. מהחיים. אני לא בטוחה איך זה עובד במוח האנושי, אם אנחנו פשוט כמו זיכרון של מחשב שמסוגל לאחסן את כל הסיפורים האלה ויום אחד לעשות להם איזשהו עיבוד ולהוציא מזה משהו, אבל מדיי פעם עולים בי שביב פה ושביב שם. אולי איכשהו זה עוזר.
עוד משהו שאני חייבת להוציא זה שקצת נמאס לי מהארץ (כאשר המילה "קצת" מהווה עידון של כמה וכמה רמות..). נמאס מהאקלים, נמאס מהבעיות, נמאס מהחדשות, נמאס מהקושי... פשוט נמאס. אני לא משלה את עצמי שבחו"ל בהכרח קל יותר, אבל בואו נגיד פשוט שמהארץ הזאת רוויתי. הבנתי את הפרינציפ, ואני לא בטוחה שזה בשבילי. אולי אני פשוט אוהבת את ההרגשה הזאת של זרות שקיבלתי בחו"ל. אהבתי את הרעיון שיכולה להיות לי התחלה חדשה: לוח חלק אולי עם מבטא ועם קשיי הסתגלות, אבל הזדמנות לצאת מהמסגרת היחסית נוחה שלי ולהאבק על משהו שבסופו של דבר יהיה לי טוב יותר.. ואולי גם למשפחה שלי.
אני קוראת את מה שכתבתי עכשיו ומזהה שככה נשמע בן אדם קצת ממורמר (כאשר המילה "קצת" שוב מהווה עידון מנומס ואירופאי ל"הרבה")... אז אולי אני ממורמרת. אבל זה בדיוק הקטע בארץ, כבר נראה שכל אחד ממורמר כאן על משהו, וכל אחד מעביר את המרמור הזה למישהו אחר- צועק או נדחף, וזה פשוט מעגל ענקי של מרמור שעובר מאחד לשני ומתפשט כמו נגיף. טוב, אני אפסיק לפני שאתחיל לדכא את עצמי... אני פשוט רוצה שהילדה שלי תוכל להיות תמימה, אני רוצה שהיא תרגיש שהיא יכולה לעשות הכול ושזה יהיה נכון. אני רוצה שהיא תגדל במקום שחורף זה חורף! שסתיו זה סתיו (ולא קיץ), קיץ זה קיץ (ולא שם נרדף לסאונה) ואביב- זה אביב (ולא קיץ)... שהאנשים חמים לא רק במובן שחם להם והם מזיעים.

הפעם אני אדבר על איך מקבלים ביקורת. זה נושא שיכול להיות כאוב ורגיש, אבל הוא לא חייב להיות כזה.
יש את הקלישאה הזאת שאומרת שליוצר צריך להיות עור של פיל. האם זה נכון? אני לא בהכרח מאמינה בזה. אני מבינה את האמירה הזאת כאילו שביקורת זה משהו שעלול לפגוע בנו, וצריך לפתח "עמידות" בפניה. אבל אז זה דיי מנטרל את כל הפואנטה של ביקורת, לא?
חשוב לדעת לקבל ביקורת בצורה מקצועית, ככלי לשיפור. הרבה פעמים עצם זה שמקבלים תגובה כלשהי, גם אם בחלקה היא שלילית, זה כבר סימן טוב. מה עדיף, לקבל התעלמות ממפיק ששולחים אליו תסריט? בוודאי שלא.
אבל... חשוב גם לדעת לשים קצוץ על דעות של אנשים שמביעים את דעתם (המיותרת, לדעתכם) למרות שהם ככל הנראה לא מבינים דבר בתחום. מי שמזלזל בכם ולא מספק ביקורת בונה- שלחו אותו לתהום הנשייה. דמיינו לכם טיפקס ותמחקו יפה-יפה את כל השטויות שהוא אמר.
צריך לדעת לחסום זלזול ויחס לא נאות שמגיע במסווה של ביקורת. ביקורת היא דבר שאמור להיות מקצועי וכך היא גם אמורה להתקבל אצל היוצר, אבל אם ה"ביקורת" באה בצורה מזלזלת ופוגעת והיא לא מקצועית- אין שום סיבה להתייחס אליה ברצינות. היחס צריך להיות בהתאם. ואוהו, לא חסרות "נשמות טובות" שינסו לערער לכם את הביטחון, לטעון שאין לכם סיכוי להצליח, להציע לכם להחליף עיסוק/תחביב ועוד כהנה וכהנה. התשובה שלי לכל אלה? תקפצו לי.
הדבר אמור במיוחד לאנשים שאמורים להאמין בכם ולעודד אתכם: אם זה ההורים, בן/בת הזוג, המורה בביה"ס, החברים הקרובים, המרצה באוניברסיטה, המדריך שלכם בתנועה ועוד. אם הם לא שם בשבילכם על מה שאתם מאמינים בו, וזה יכול להיות בכל תחום שאתם שואפים להצליח בו- אל תקשיבו לחרא שלהם! לפעמים דווקא האנשים שהכי קרובים אלינו יכולים להיות גם הכי הרסניים ולהשאיר שריטות שאח"כ מאוד קשה לרפא. חשוב לחסום אמירות שלא מקובלות עלינו.
בתור מתבגרת בתיכון הייתי דיי בודדה. לא השתלבתי בחברה, נחשבתי ל"חנונית" וכמעט מדיי יום מצאתי את עצמי לבד, ממש לבד. הוריי, לא רק שלא ממש עודדו או תמכו בי בקטע הזה, אלא אף הגדילו לעשות ותרמו לתחושת הבדידות בכך שהעירו לי שאני לא חברותית, שאני לא נחמדה, שקשה לסבול אותי ועוד אמירות בסגנון זה. טוב נו, כולם יודעים ש- parents say the dumbest things.
בכל אופן, את הדוגמא הזאת אני מביאה כדי להמחיש עד כמה האנשים הקרובים אלינו יכולים "לשים לנו רגל"- אפילו אם הדבר מנוגד לחלוטין לאינטרס שלהם. אסור אסור אסור לתת להם לעשות את זה! מזווית הראייה שלהם הכוונה אולי טובה: אולי זה מתוך נסיון לעזור, אולי הם רוצים להעיר על הכשלים מתוך תקווה שתמצאו דרך לפתור אותם. אבל הדרך שהם עושים את זה? על הפנים. תחשבו על ילד שמנמן שהוריו מעירים לו על הרגלי האכילה שלו, אבל אם זה נעשה בצורה חסרת רגישות- עלולים לדחוף אותו היישר לזרועות האנורקסיה/בולימיה.
בשורה התחתונה- מי ש"מצביע אי אמון" ולא מאמין בכם וביכולות שלכם, אל תאמינו לו. זה לא משנה כמה נכשלתם אולי בעבר, אתם חייבים להמשיך לחתור לכיוון ההצלחה ולא להתייאש. יש לי, יש לי! עוד דימוי יפה (חשבתי עליו ממש עכשיו!): הספינה שלכם טבעה ואתם ועוד בחור הניצולים היחידים ועכשיו אתם צריכים איכשהו להגיע לחוף מבטחים. אתם מתחילים לשחות. הבחור צועק לכם שהיבשה רחוקה (בפועל אין לו מושג, כן?). שחבל על המאמץ. שתוותרו, אין לכם סיכוי אתם לא תחזיקו מעמד.
מה תעשו? תפסיקו לשחות? או שתגידו לעצמכם בלב "שהאידיוט הזה יפסיק כבר לקשקש, מצדי שהוא יטבע אבל אני מתכוון להגיע לחוף ויהי מה"? אצלי זו האופציה השנייה, וגם אין לי בעיה להגיד לאידיוט שהוא אידיוט בפניו, במקרה הצורך :)
איך לא מתייאשים? זו העבודה הכי קשה. מה שאני מוצאת שעוזר לי זה ממש לדמיין בצורה מוחשית איך אני מגיעה לנקודה שאני רוצה להיות בה. גם הרצון להוכיח למי שלא מאמין בי הוא מדרבן דיי חזק. אני מאוד מאמינה במשפט "ההצלחה היא הנקמה הטובה ביותר". ובואו נודה בזה, לכולנו יש איזה mortal enemy שאנחנו מפנטזים להתנקם בו, הרוזן ממונטה כריסטו סטייל. אין מה לעשות, עם כל זה שזה אולי רגש "לא בריא" יצר הנקמה זה דבר שקיים בתוכנו, אז למה לא לנצל אותו כדי לדחוף למקום טוב?
ולסיום, תרגיל: כתבו מונולוג. הגעתם לנקודת הצלחה בלתי רגילה (זכיתם בפרס נובל, קיבלתם עובד מצטיין, התקבלתם לעבודה שרציתם- כל אחד והנקודה הזו שהוא שואף אליה), ואתם עומדים מול מישהו שתקופה ארוכה לעג לכם, לא האמין בכם, ניסה להוריד אתכם. זה מונולוג שבו אתם שופכים את הכול ואומרים לו כמה הוא טעה. אתם מציינים את ה-כ-ו-ל. כל מה שעברתם, כל החרא, אתם עכשיו עם ידכם על העליונה וחשוב לכם להעביר לו את זה.
תענוג, נכון? :))

זוכרים שהבטחתי פוסט אופטימי? כזה שאדבר בו על סרטים שאהבתי לאחרונה? ובכן, it's pay time.


ראיתי לאחרונה שני סרטים שאהבתי: האחד הוא דרמה שמבוססת על ספר ואולי אף על סיפור אמיתי (רק המחשבה על כך מעוררת צמרמורת) והשני הוא קומדיה שמבוססת על בלוג(!) ועל ספר בישול.

הסרט הראשון הוא "פרשס". מבוסס על הספר Push, הסרט מציג גיבורה לא אופיינית: שחורה, סובלת מהשמנת יתר, אנאלפביתית, נערה בת 16 בהריון- מאביה. לא בדיוק הניקול קידמן/קייט וינסלט/שרליז ת'רון שאנחנו נהנים לראות ולהזדהות איתן כדמויות הראשיות בדרמות.

לא אתייחס יותר מדיי לעלילת הסרט (מקווה שאנשים פשוט יצפו), אלא יותר לטכניקה: הסרט מאוד יעיל במובן שהוא גורם לך לרחם על הגיבורה ולכאוב את הכאב שלה. יש שימוש בvoice over אבל במינון נכון, ורוב הסרט בנוי מפעולות ודיאלוגים שמותירים את הצופה חסר נשימה. אין הרבה מקום להרהורים, וזה בדיוק מסוג הסרטים שפועלים עליי. דמויות המורה, האח (מגולם ע"י לני קרביץ) מחממות את הלב עד כדי בכי (אין כמו הבכי המטמטם הזה מול סרט מרגש). יש אפקט של זיכוך ממש כאשר הדמות הראשית מתעמתת לבסוף עם דמות האנטגוניסט (אימה של הגיבורה, מגולמת ע"י מוניק- שאף זכתה באוסקר על תפקידה). ולכן, למרות הסוף העגום משהו, הצופה מצליח לשאוב נחמה ואופטימיות מהעובדה שהגיבורה התפתחה ועברה תהליך נפשי ולימודי מעצים ומשמעותי. בסוף הסרט היא מגיעה לתובנה שהיא לא הייתה רוצה להיות מישהי אחרת, ואז גם אנחנו לא יכולים שלא להתאהב בה.
התסריט הוא למעשה עיבוד של הספר, ופה זה המקום לציין מנין לקוחה הסצינה ששחזרתי בפוסט הלפני קודם: זוהי הסצינה הראשונה מתוך הסרט "נער קריאה". גם סרט זה הוא עיבוד מרומן (פרי עטו של ברנרד שלינק) לתסריט.
ולסרט השני, הקינוח של הפוסט: מכירים את זה שאתם צופים בסרט ואתם בוכים במהלכו לא פעם אחת, לא פעמיים וגם לא שלוש? ארבע פעמים בכיתי! "ג'ולי וג'וליה", ארבע פעמים! אתם חייבים להאמין לי, אני לא איזו בכיינית היסטרית... טוב, אין תירוץ לדבר כזה. סביר להניח שלא נורמלי לבכות 4 פעמים בסרט הזה. בסה"כ זה סרט כיפי וקליל, רק שהמשחק של מריל סטריפ הוא פשוט לא מהעולם הזה. כשהיא מצחיקה אז היא מאוד מצחיקה (אני מדברת על נחירות צחוק בלתי נשלטות) וכשהיא מרגשת היא מאוד מרגשת. זה גם נורא כיפי שיש בסרט למעשה 2 דמויות ראשיות, וכל המשחק והמעבר ביניהן זה משהו מאוד מקורי ומרענן. חובה לראות.

האם בכל סרט חייב להיות "גיבור"? יש סרטים שאין להם דמות ראשית אחת.
בקולנוע יש 3 זרמים:

1. הזרם הקלאסי:

• גיבור מרכזי אחד, הפרוטגוניסט. הסרט הוא הסיפור שלו. הוא מוקד ההזדהות של הקהל.
• רצף כרונולוגי.
• דגש על קונפליקט חיצוני (לדוג' "היום השלישי"- מלחמה נגד החייזרים).
• סיום סגור.

2. אנטי מבנה:

• שבירת הרצף הכרונולוגי (ספרות זולה, 21 גרם).
• סגנון סוריאליסטי.

3. מינימליסטי:

• ריבוי דמויות- אין פרוטגוניסט, או: דמות אחת, אבל עם קונפליקט פנימי.
• סוף פתוח.

כשאנו נתקלים בסיפור שאיננו כרונולוגי, אנו מנסים לעשות אדפטציה ולסדר את הסיפור להתחלה, אמצע וסוף. להבין מה קודם למה. הקונפליקט נמצא בבסיס של כל סיפור. קונפליקט חיצוני הוא בין הגיבור לבין כוחות חיצוניים: מול המשטרה, מול החוק, מול הטבע...

יש סרטים רבים שהם בין זרמים, שאי אפשר בדיוק לשייך אותם לזרם אחד.

מומלץ להתמודד קודם כל עם סיפור קלאסי: גיבור אחד, רצף כרונולוגי.

ועוד לא דיברנו על האנטגוניסט: האנטגוניסט הוא מעין "הרע" של הסיפור, למרות שהוא לא בהכרח רע. אבל הוא מהווה משקל נגדי לדמות הפרוטגוניסט. הוא הכוח שיוצר את הקונפליקט המרכזי בחייו של הפרוטגוניסט. הוא צריך להטיל סיכון מסויים על הפרוטגוניסט. זה לא חייב להיות משהו פיזי: זה יכול להיות גם משהו אידאולוגי, מחשבתי, מאבקי כוחות וכו'. אנטגוניסט חזק מייצר דרמה טובה. עוזר למקד את הסיפור.

מאורע מחולל- זוהי נק' המפנה הראשונה בסיפור. הפרת האיזון בחייו של הגיבור. סיפור בנוי מרצף של אירועים עם התחלה, אמצע וסוף, שמתאר את ההתמודדות של גיבור/ים עם משבר או בעיה. ה"בעיה" מתחילה עם המאורע המחולל. החיים של הגיבור חייבים לעבור איזשהו שינוי.

המאורע המחולל צריך להיות משמעותי, משהו שיהפוך את נסיון הגיבור לחזור לאיזון למשימה בלתי אפשרית (אגב, "משימה בלתי אפשרית" זה עוד סרט בזרם הקלאסי). בזרם הקלאסי הגיבור הוא דמות פעילה.

המערכה הראשונה היא היכרות עם הפרוטגוניסט, עם העולם של הסרט. אקספוזיציה. לפעמים משולב גם back story- משהו על העבר של הדמות, שדרכו ניתן להבין את ההווה שלה. מה שחותם את המע' הראשונה זה המאורע המחולל. זה בונה אתהציפייה לקראת הדרמה.

המערכה השנייה (האמצע) תופסת את רוב הסיפור. זה נסיון הפרוטגוניסט להשיג את מבוקשו. פעולות שרק מובילות אותו להסתבכות הולכת וגדלה. נקודת האמצע- נק' שמתרחשת באמצע התסריט, אמצע המע' השנייה. לכאורה נמצא פתרון לקונפליקט. נראה כאילו הכול הסתדר, אבל למעשה הדברים מחמירים ויוצאים מכלל שליטה. הסלמה בדרמה.

המערכה השלישית מכילה את השיא של הסיפור, לקראת הסוף (אחרי הסתבכויות): העימות הסופי והבלתי נמנע בין הפרוטגוניסט לאנטגוניסט. אחרי זה יש התרה- סצינה או סיקוונס שסוגרים את קצוות הסיפור. אסור שיהיה דאוס אקס מכינה! זה מושג שאול מהטרגדיה היוונית, האלים היו יורדים בסוף וגואלים את הגיבור. זה מיתרגם בימינו לסוף מלאכותי, "קל מדיי", לא באמת משכנע. הפתרון של הקונפליקט נמצא בידיו של הגיבור! בזכות איזשהו כוח שיש לו.

הערה: כשאומרים שסרט הוא לפי הזרם הקלאסי, זה לא בהכרח אומר שהוא "קלאסי" או טוב במיוחד. זה רק אומר שהוא כולל מאפיינים מסויימים, אבל האם הוא ה"קזבלנקה" הבא? highly unlikely :)

Au Revoir

הרבה פעמים כשרואים סרט לא יודעים בדיוק מה מזה נמצא בתסריט. תסריטאים הרבה פעמים צופים בסרטים ותוהים לגבי זה...
ישנם כמה שלבים בתהליך הכתיבה של התסריט. התסריט מתחיל מרעיון עלילתי לסרט- זה משהו שמבחינת ההיקף עומד על משפט או כמה משפטים, פסקה קטנה מאוד, שמכילה את הרעיון מבלי להיכנס לפרטים. צריך להבין על מה הסרט מתוך הרעיון. מה הקונפליקט של הסיפור. הרעיון זה להגיע מהרעיון הקצר לסינופסיס, שזה השלב הבא.
סינופסיס=תקציר של עלילת הסרט. שלב הפיתוח הראשוני של הרעיון. זה כבר פורס את הסיפור: אצל הרבה תסריטאים זה החלק שלוקח הכי הרבה זמן. צריך לחשוב על הסיפור מלמעלה. זה מאוד קשה לפעמים, אבל עוזר. כדאי להתעקש על שלב הסינופסיס, יש תסריטאים שמנסים "לזרום" עם התסריט, אבל לרוב אם אין להם תוכנית מגובשת הם נתקעים באמצע.
הסינופסיס הראשוני מורכב מ-3 פסקאות שהן התחלה, אמצע וסוף.
פסקה ראשונה: רקע, הצגת הגיבור/ים ותחילת הקונפליקט.
פסקה שנייה: עיקר ההתרחשות, איך הגיבור/ים מתמודדים עם הבעיה. זה עיקר הסיפור. זה לב הסרט.
פסקה שלישית: איך הסיפור נגמר, איך נפתר הקונפליקט.
הסינופסיס הקצר הזה, של 3 פסקאות, מיועד לשווק את התסריט. צריך לחשוב על זה כעל מה שיופיע מאחורי אריזת הדי.וי.די של הסרט- משהו ש"ימכור". זה מאפשר גיוס כסף לכתיבת התסריט.
יש קרנות שפועלות בארץ ומעניקות מענק פיתוח של תסריט על בסיס סינופסיס. "קרן הקולנוע הישראלי" למשל, דורשת סינופסיס של 3-5 עמודים. זה כבר סינופסיס הרבה יותר מפורט, שיכול לכלול אפילו תיאור של סצינות מפתח בסרט.
בסינופסיס בפרט ובתסריטאות בכלל, יש משהו קונקרטי.
ונעבור לשלב הבא בפיתוח התסריט, והוא הטריטמנט: טריטמנט זה רצף של סינופסיסים של סצינות. מהטריטמנט כבר אפשר לראות איך הולכים לספר את הסיפור. הוא מתייחס למבנה המתוכנן של התסריט, זה נותן מעין שלד של "הבניין". זה כבר ממש התחלת המימוש של ההבטחה הגלומה בסינופסיס. כתיבת הטריטמנט דורשת מהתסריטאי להתמחות בנושא של מבנה של סיפור. איך ואיפה כל דבר קורה. זו רשימה של סצינות, כאשר בכל סצינה מתארים בקצרה היכן היא מתרחשת ומה קורה בה. כל תיאור כזה צריך לכלול מה הרצון של הדמות בסצינה, מכשול ומה התוצאה.
בתסריט המלא צריך לתת דין וחשבון איך התחושות מועברים. בתיאור הסצינה בטריטמנט אפשר להבין מה הסאבטקסט, הכוח המניע שפועל בסרט. מה עומד מאחורי כל סצינה.
one liner- שורה של תיאור לסצינה. פוקוס על הסיפור.
ככל שהסינופסיס קצר יותר והטריטמנט קצר יותר, כך ברור יותר מה הסיפור. לכתוב רק את מה שחשוב, זה עוזר להתמקד ולהבין על מה הסרט.
מבחן אמיתי של רעיון לסרט, סינופסיס, זה לספר עליו בעל-פה: במילים אחרות, לעשות לו פיצ'ינג. לעשות מעין פרזנטיה של הסיפור. חלק זה דומה קצת לעבודה של פרסומאי (*אגב, ראיתם מאד מן? תראו!)- צריך לזהות נקודות חוזק בסיפור ולהדגיש אותן. צריך לתת למפיקים את התחושה שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם (*וכאילו, הלו? זה דיי נכון).
איך מקובל להגיש סינופסיס?
שם התסריט בגודל 24.
שם התסריטאי/ת/ם בגודל 18.
סוגה- אם זו דרמה, קומדיה, סרט מלחמה וכו' בגודל 14 (*בישראל אגב, ההסתברות לקרוא תסריט של סרט מלחמה שואפת ל-1).
מצב הפיתוח- אם זה בשלב הסינופסיס/טריטמנט/דראפט וכו' בגודל 14.
לחצו על ctrl+alt+c כדי להגן על זכויות באופן פורמלי (*למרות שזכויותיכם על הסינופסיס אמורות להיות מוגנות גם ללא הסימון הזה- ודיברתי עם עו"ד שמתמחה בנושא, אבל לכל מקרה...).
כל הרכיבים הללו, שהם למעשה הכותרת, בפונט david.
את הסינופסיס עצמו מגישים בפונט arial ובגודל 14. בתחילתו כדאי לכתוב כמה שורות שהן ממש הפיצ'- משהו ש"מוכר" את הרעיון. לאחר מכן, בסינופסיס עצמו, להרחיב.

גם כאשר יש תסריט כתוב, בכל הגשה של תסריט, מבקשים להגיש גם סינופסיס. בכתיבה של הסינופסיס יש משהו כללי, מסגרת, בתסריט עצמו צריך לקבל תחושה שאנו מאמינים לזה, מרגישים את הסרט. התסריט המלא מראה על הפוטנציאל של הסרט.
שיטת העבודה הרווחת היא לעבוד עם שני קבצים במקביל- טריטמנט ותסריט. הטריטמנט שומר על גבולות הסיפור. נותן פרספקטיבה בתוך הקונטקסט של סצינה מסויימת. התסריט זה משהו שנכנסים אליו, שנשאבים אליו. כתיבת התסריט רצופה בהפתעות.
*מנסיון אישי, הטריטמנט שומר עלינו מפני עצמנו- שלא נהרוס את הסיפור. עם זאת, חשוב לשמור על איזון בין לעקוב אחרי הטריטמנט מצד אחד אבל גם לדעת לשחרר, ולא להיות ייקים מדיי.
עוד מספר מילים על הסינופסיס: בסינופסיס בד"כ אין סיום ברור. כדאי לסיים עם סימן שאלה, ליצור עניין אצל הקורא. כמו העיקרון של "מכונית תלוייה על בלימה" (קליף האנגר)- סיום מותח של סצינה.
יש מקרים שמוסיפים פסקה עם האמירה של הסרט, למה חשוב לממש את הרעיון הזה.

עד לפעם הבאה- au revoir.
יש מקרים

התסריט בנוי מתיאורים בזמן הווה ובגוף שלישי. כדי לכתוב תסריט, צריך להתחיל לחשוב אחרת על כתיבה. התסריט צריך להיות ברור וקונקרטי כמה שניתן. זה הבסיס לסרט, וזה לא המקום למטאפורות. כלומר, כמובן שיש בקולנוע שימוש במטאפורות, אך בתסריט עצמו לא כותבים בצורה מטאפורית. לא ניתן לבמאי לנחש למה התכוונו. כותבים אך ורק דברים שניתן לצלם ולהקליט. את מה שאנו רוצים להעביר צריך לבטא בצורה ויזואלית או דרך סאונד. מחשבות, הגיגים ומטאפורות לא יוכלו להיכתב, בניגוד לפרוזה. בתסריט נצטרך למצוא לזה ביטוי ויזואלי.
דרך לדוגמא לבטא מחשבות בתסריטאות היא באמצעות voice over. הצופים שומעים קול של מספר/דמות בסרט מבלי שרואים את הדמות מדברת. זה קיים למשל ב"עקרות בית נואשות": קולה של הדמות שהתאבדה, מרי אליס, מלווה את הסדרה.
בניגוד לשחקנים, במאים וכו', התסריטאי בד"כ נשאר דיי אנונימי. הוא לא נהיה "סלבריטי". יש בזה קטע מתסכל לפעמים, וכפוי טובה.. אחרי הכול, התסריטאי יזם את הסרט, הוא כתב אותו. מצד שני, יש סיפוק עצום בכתיבת תסריט. התסריטאי הוא היוצר המקורי היחיד בכל התהליך עד להפקת התוצר המוגמר. הכול מתחיל ממנו.
בארץ יש הרבה במאי קולנוע שהם גם תסריטאים: שמי זרחין, שבי גביזון... בעוד שבטלוויזיה יש יותר הפרדה בין מקצוע התסריטאי לבין מקצוע הבמאי. לתסריטאי יש הרבה כוח בכתיבה לטלוויזיה.
תסריט=תיאור מילולי כתוב של התרחשות שניתן לצלם/להקליט אותה. כתוב בגוף שלישי ובזמן הווה. כאשר יש שינוי בחלל ו/זמן אנו בסצינה אחרת. כל סצינה חדשה מקבלת כותרת משלה.
הבמאי, השחקנים, הצלם יוצרים אינטרפטציה של התסריט. יש תסריטים מקוריים באינטרנט ויש שחזורים שלהם, מה שנקרא- transcripts. תמיד קיים פער בין התסריט לבין התוצאה המוגמרת של הסרט שנוצר בעקבות התסריט.
דקה של סרט, ככלל, זה עמוד תסריט. התסריט זו היצירה של התסריטאי, והיא כוללת בד"כ כ-100 עמודים. הכתיבה התסריטאית מאוד טכנית ומאוד מתוך מחשבה ויזואלית. בתסריט כל דבר שניתן לבטא בסרט ע"י תמונה עדיף על פני ביטוי ע"י מילים.
2 אסכולות לכתיבת תסריט:
1. לא להיכנס לתיאור של מצלמה, עדשות, תאורה וכו'.
2. התסריטאי הוא גם הבמאי של הסרט, ועליו לתאר גם תנועות מצלמה- לפחות בשלב הכתיבה. הבמאי לא חייב לציית לזה.
התסריט הוא אמצעי השיווק החזק ביותר לסרט. בפיצ'ינג, בהצגה של רעיון לסרט, השאלה המרכזית איתה יתמודד התסריטאי תהיה: "יש לך תסריט?" והתסריט עונה על השאלה האם זה עובד או לא. התסריט קובע במידה רבה אם סרט יופק. הכתיבה המביימת קצת מקלקלת את חווית הקריאה, לכן צריך להיזהר עם זה, לא להשתמש יותר מדיי במונחים טכניים שמוציאים מהאווירה של הסרט. למשל "אנחנו רואים", "אנחנו מגלים", ייקרא בצורה נעימה יותר מאשר "תקריב לפנים של __ (הדמות)".
shooting script- תסריט צילומים, באחריות הבמאי. מפרקים את התסריט לשוטים.
הכלי העיקרי של התסריטאי זו הסצינה.
גודל אות כותרת של הסצינה יהיה 15. סוג אות: אריאל. הכותרת מיושרת לימין.
בכותרת מציינים חוץ/פנים, מקום (למשל: חוף ים, ת"א), ויום/לילה.
אחרי הכותרת יש מרווח כפול. בגודל 13 יבוא תיאור מתומצת של מה רואים. אח"כ נכנסים לפירוט. למשל: שני הומלסים יושבים על החול ושותים וודקה.
אם לדמויות יש משמעות, יש לציין את שמותיהן. להיות קונקרטיים בתיאור שלהן. למשל: יאשה, 35, זיפים, חולצה פתוחה, קירח ומיקי, 41, ג'ינג'י, כרס, חולצה עם הדפס של סופרמן.
צעירה בת 16 מתקרבת אל השניים. היא נראית בת טובים. השניים מביטים בה המומים.
דיאלוג מתחיל בנק' טאב קבועה:

לא מזמן ידיד שלי ביקש ממני את החומר שסיכמתי בקורס הראשון שלקחנו יחד בתסריטאות, "תסריטאות למתחילים", שהועבר ע"י צביקה קרצנר. הופתעתי לגלות מחברת שמנוהלת לא רע בכלל! החלטתי להעלות כאן לבלוג את השיעורים, בתוספת דברים שלמדתי מהניסיון שלי ועצות שאני מקווה שיעזרו לתסריטאים מתחילים.
חשוב להדגיש שאני בעצמי בתחילת דרכי ב.. נקרא לזה, "עולם" הזה (אני פשוט שונאת את המילה "תעשייה", זה מעלה אצלי קונוטציות של מפעל). הגשתי כמה הצעות לקרנות והייתי בקשר עם מפיקים, אבל משהו קונקרטי עוד לא יצא לפועל. מי שקצת מנוסה בעניינים האלו יודע כמה ארוך התהליך יכול להיות, וכמה מפרך. וזה ללא קשר לותק. אבל כן- אני יוצרת צעירה מאוד, סיימתי את הקורס הראשון למתחילים לפני פחות משנה.
ועוד דבר! מאוד בוער לי להצליח, אבל אני גם מוכנה לאפשרות שיקחו כמה שנים עד שאראה משהו מתממש. מבחינתי הצלחה נמדדת לא רק בהאם תסריט הופק או לא, אלא גם באיכות של התסריט והאם התסריטאי יכול לחוש גאווה על כך שהוא כתב אותו.
חשוב לי לחזק את ידיהם של יוצרים לא מנוסים כמוני ולומר שלקבל את ה"הזדמנות הראשונה" זה מאוד קשה אם לא בלתי אפשרי: ברוב הפעמים לא ממש מקבלים הזדמנות כזאת אלא יותר יוצרים אותה (ואפילו דיי בכוח ובניג'וסים)- וזהו חלק לא מבוטל בעבודת התסריטאי, ואת החלק הזה לא מלמדים בלימודי תסריטאות. אסור להתייאש! נחישות והתמדה הם לדעתי מה שיובילו להצלחה ארוכת טווח. אתה יכול להיות היוצר הכי מוכשר בעולם, אבל אם תמהר להתייאש, לא תשרוד הרבה וה"עולם" לא יזכה כנראה לראות עד כמה אתה מוכשר.
אשתדל שבכל שבוע (אולי אפילו בתדירות גבוהה יותר, אם הזמן יאפשר) אפרסם כאן שיעור אחד. אז שווה לעקוב!

בינתיים כתבתי ומחקתי כבר שלוש פעמים את ההתחלה של הפוסט הזה. אני לא יודעת איך להתבטא עכשיו. הראש שלי מלא במחשבות סותרות.
אני לא יודעת מה המינון הנכון של רגישות שצריך להיות לי. ברור לי שאם אני אתנהג כאילו אני לא נפגעת ואין לי רגשות, אני רק אפגע יותר בטווח הארוך. אני לא רוצה להיות כמו רובוט ואני לא רוצה לפגוע באחרים. אני רוצה להתייחס לאחרים ברגישות ושככה גם יתייחסו אליי, אבל לפעמים להיות רגישה זה גם להיות פגיעה. אין דרך להימנע מזה. אתה חושף חולשה, ויש אנשים שישר יתחילו לטפס עליך ולהרגיש עליונים. אני משתדלת להתרחק מאנשים כאלה, אבל אין לי מושג על מי לסמוך.
נמאס לי להיות סלחנית למי שפוגע בי. אני מתרצת בשבילם כל מיני תירוצים שונים ומשונים, אומרת שהם חלשים ושהם נפגעו ולכן הם לא מכירים משהו אחר, אבל כמה אפשר? כשנמאס לי אני מגייסת טקטיקה אחרת, של להחזיר. אבל זה לא גרוע באותה מידה? למה שאני אהפוך להיות ביצ'ית חסרת רגישות רק בגלל שאחרים מתנהגים ככה? אני חייבת להרגיש שאני בן אדם טוב. גם אם כל השאר רעים. אני גם לא מסוגלת להאמין שכולם רעים.
פשוט נמאס לי לראות צדדים רעים אצל אנשים, אולי זו האמת אבל זו אמת מכוערת שקשה לי לסבול. אולי אני מגזימה, אבל בסופו של דבר למדתי שאנשים לומדים דברים בדרך הקשה, דרך קונפליקטים ושברון לב.
ולמרות כל זה, אני לא יכולה שלא לחשוף את החולשות שלי. חלק ממי שאני. אני צריכה לשים את האמת על השולחן, או לפחות חלק מהאמת. לומר זאת החבילה שלי, תתמודדו איתה. ולקוות שמי שחשוב לי יבין אותי. צברתי לא מעט אכזבות בנושא הזה. אני תמיד מפקפקת במה אמיתי ומה לא ועל מי אפשר לסמוך. אני נותנת הרבה הזדמנויות לאנשים, אולי יותר מדיי, ומתאכזבת המון. אבל מי שמכיר אותי כבר יודע שהגישה שלי היא תמיד להמשיך לנסות.
אני חייבת להתמקד ברגעים האנושיים הטובים, הרגעים שקיבלתי חמלה וחיבוק מאנשים שתמכו בי ועזרו לי. הרגעים שלמדתי שאפשר לסמוך. צריך רק לדעת על מי.

פתחתי מייל עכשיו וראיתי את ההודעה הבאה:
"גם אני לא מתחבר לסיפורי "אשפוך-את-מוחי-על-הנייר" ועל "כל-מי-שלכלך-נייר-לפניי-לא-ידע-כלום" ולמשל "אם-אתגר-קרת-יכול-אז-אני-יכול-פי-שבע". אבל אני משתדל בכל זאת לקרוא, להבין ולנתח את זה כסיפור".
זה מהידיד שלי, כן- הלמדן.
ישבתי כמה שניות מול ההודעה הזאת בלי לדעת כיצד להגיב. כבר תקופה לא קצרה שאנחנו מנהלים את הפינג-פונג הזה: אני אומרת לו שיפסיק לקרוא ספרים ויתחיל לעשות, והוא לחילופין מנסה להסביר לי שכותב חייב לקרוא- והרבה. לפעמים אני חושבת שהוא צודק, אבל לפעמים אני חושבת באמת שאולי גם אני קצת צודקת.
הוא שלח לי לפני כמה ימים סיפור שהוא כתב, משהו בז'אנר מדע בדיוני (הוא קרא לזה "סייבר פאנק", אבל בגלל שאין לי מושג מה זה אומר בדיוק אני אמנע מהסיווג הזה). אני מאוד לא התחברתי לזה והיה לי קשה לצלוח את הקריאה של עשרת עמודי הסיפור. אבל לא התייאשתי והכרחתי את עצמי לקרוא. סבלנות היא לא אחת התכונות הבולטות אצלי. ישבתי וקראתי ואפילו כתבתי הערות, הרגשתי שאיזה-נשמה-טהורה-אני-כפרה-עליי, שאני מפנה את הזמן לקרוא ולהעיר ביקורת בונה. אבל אח"כ שמתי לב שרוב ההערות שלי היו דיי אכזריות, ולפני ששלחתי את הקובץ עם ההערות שלי חשתי צורך להגן עליו ולכן כתבתי "היי, כתבתי לך הערות. יכול להיות שחלקן קצת אכזריות מדיי, אבל קח בחשבון שאני גם פחות מתחברת לסגנון". לחצתי סנד על המייל בתחושת גאווה מהולה במעט רגשות אשמה. אוף, למה אני לא יכולה להיות טובה עד הסוף? למה אני חייבת לעשות הכול גם בקצת ביצ'יות? למה לכתוב הערות נאסטיות? וזה לא שלא ידעתי שהן נאסטיות.
אני בן אדם ביקורתי. גם כלפיי עצמי, אבל בעיקר כלפיי הסביבה. אם משהו לא נראה לי, אני כנראה אגיד על זה משהו. זה כנראה נובע מזה שאני מאמינה שאנשים יכולים להשתנות. אולי לא כולם ואולי לא כל הזמן, אבל זה אפשרי. הבעיה שאני נוטה לחוסר טאקט. וזה לפעמים מרתיע אנשים. אני לא מסוגלת להתנחמד לאנשים רק בכאילו, לא לאורך זמן בכל אופן. אני חייבת להיות ישירה. אני לא אוהבת מסיכות. אני מעדיפה לא לראות פרצופים של אנשים בכלל מאשר לראות פרצופים מזוייפים. ולפעמים זה מתבטא אצלי ברוע. קל מאוד לגלוש לרוע. להפוך את האמת שלי למשהו מסרס ומדכא. אני מודעת לזה. אני הרי עושה את זה על עצמי כל הזמן.
אז הוא כנראה חש צורך להחזיר לי. ואולי הוא צודק גם. אני באמת נוטה לחשוב שאני יודעת הכי טוב, אני הכי חכמה. שאין לי מה ללמוד מספרים, וגם אם כן אז אין לי סבלנות לקרוא הכול- עדיף תקציר, לא? עדיף לכתוב מאשר לקרוא, לדעתי. גם על זה התווכחנו, כי אני שמתי לב שכל משפט שני שהוא אומר הוא ציטוט מאיזה ספר או סרט. ובאיזשהו שלב התעצבנתי ואמרתי "תגיד לי, אין לך איזה רעיון מקורי משלך? למה לצטט כל הזמן?". הוא כמובן נעלב, אז אני כמובן התנצלתי והבנתי שאני חייבת ללמוד לסתום את הפה לפעמים.
אבל אני באמת חושבת שיש לי נקודה כאן, הוא קורא יותר מדיי וחושב יותר מדיי וזה משתק אותו מבחינת היכולת לספר את הסיפור שלו. כן, אני אשכרה אמרתי את זה! בכתיבה תמיד יש משהו משלך, חייב להיות. צריך להתחבר לזה ברמה רגשית, אין מה לעשות. והוא מנסה לבוא לזה מקטע שכלתני, וזה לא עובד. לא שאני טובה יותר, באמת יש לי נטייה לשפוך את המוח על הדף, יש לי נטייה לכתוב בשפת רחוב, שפה שאולי הוא מחשיב "לא מתאמצת". בשורה התחתונה הוא כנראה יותר מובן. הוא מתבטא טוב יותר. אפילו במייל הזה! הוא מצליח להעביר המון רק בשתי שורות מזורגגות.
לא באמת השתדלתי להבין. לא הייתה לי את הסבלנות, וזה כמו שאין לי סבלנות לקרוא ספרים. מצד שני, אולי אני לא צריכה להילחם בזה. אולי פשוט נסיון חיים ומה שלומדים מאנשים סביבנו זה מספיק. מה לעשות שאני לפעמים פשוט יותר נמשכת לסיפורים של אנשים סביבי ולמה שקורה בחיים ובמציאות, ופחות למה שקורה באיזה ספר. זה לא תמיד ככה. לפעמים יש תקופות שבא לי לשבת בבית ולא לראות אנשים, אבל אז בעיקר בא לי לכתוב. או להתכתב. אני צריכה כנראה את החיבור לאנשים.
מה שמתסכל אותי זה שכאילו יש מודל כזה של איך כותב אמור להראות: סגור, ביישן, נחבא אל הכלים. מה אם זה פשוט לא נכון? גם לכותבים שאינם כאלה יש זכות קיום כלשהי, לא? אנחנו הרי כותבים על אנשים, אז צריך את הקשר עם האנשים, צריך חיבור אליהם. ולפעמים זה חיבור כזה שלא מאפשר לך להתנתק מהם לאורך זמן. הם גם מפרים את הכתיבה, הם גורמים לך לחשוב.
שלחתי לו בחזרה: "(סמיילי צוחק) כשאתה צודק אתה צודק".

יש לי בעיה רצינית: ברגע שטוב לי "מדיי", אני מתחילה לדבר בצורה דיי בנאלית. לומר משפטים כאלה שחוקים כמו: "תחשוב טוב ויהיה טוב", "להיות שלילי זה דבר שלילי". ובדיעבד אני רואה את זה וחושבת על עצמי what an asshole!
הרי כשאני בדכאון וכשלא הולך אז זה ממש מעצבן אותי שאומרים לי דברים כאלה. כשרע מדיי אז לא חושבים בצורה הגיונית ולא מצליחים לראות מה נכון. וכל האנשים השמחים שלא מצליחים לראות מעבר לשמחה הרגעית שלהם פשוט תקועים בפרצוף כמו נעץ על לוח שעם, מזכירים לך את הסבל שלך.
אז בזמן האחרון אני מתחברת יותר ויותר עם אנשים שחשבתי בהתחלה שפשוט עשו מהדכאון שלהם דרך חיים. האמת היא שלא בדיוק חשבתי את זה. גם לא בדיוק חשבתי על זה. הייתי בעיקר מרוכזת בדכאון שלי כשהכרתי אותם. הכול קרה ממש במקרה, כמו כל דבר אצלי בעצם כשאני חושבת על זה. נדמה לי שאני מתכננת הכול אבל אולי האמת היא שהכול זה צירוף מקרים אחד גדול ופשוט צריך לדעת לא לפספס דברים חשובים.
איך זה התחיל? הייתי בתקופה כזאת רעה וחשבתי שאולי גם הם בתקופה רעה, רק שהם מתמודדים אחרת ממני. הם היו מאוד נבזיים אליי בהתחלה אבל ראיתי כבר מעבר לזה, ראיתי שהם בעצם דיי מדוכאים. חשבתי שאם רק אשים בצד שנייה את האגו שלי אני אגיע לדברים מעניינים. אני אראה אותם כמו שהם באמת. אולי גם רציתי לראות איך אני נראית מהצד, להבין דרכם את עצמי. הם דיי פסיביים (כמובן שפסיביות היא דבר יחסי, כן?) וחלקם אפילו לא מצליחים לעשות דברים פשוטים ולתפקד "נורמלי" (כמובן שנורמליות היא דבר יחסי גם כן).
אם להיות כנה לגמרי, אז זה היה קצת כמו בסרטים, יש את הקלישאה הזאת של הפרוטגוניסט, הדמות הראשית שבהתחלה המניעים שלה לא הכי טהורים, היא אולי קצת נצלנית. היא חושבת בעיקר על עצמה ועל האינטרסים שלה. אבל לאט לאט היא קצת מתאהבת באנשים שהיא "הערימה" עליהם. יא אללה, אני קלישאה מהלכת..
אבל האמת היא לא בדיוק זו. האמת היא שעדיין יש לי אינטרסים. האמת שלכולם יש אינטרסים, רק שחלקנו לא מודעים לזה. אם אני מפרקת את זה, אז לכאורה עדיין יש לי אינטרס ללמוד מהם ואולי גם ללמד אותם קצת, לעזור להם. ואם להיות לגמרי כנה (לעזאזל, אולי יותר מדיי כנה!) אולי גם להרגיש טוב יותר עם עצמי. אבל הדבר הכי טוב קורה כשכבר לא זוכרים מה האינטרסים שלנו היו. זה הרגע שבו אמיתיים, לדעתי. וכל מה שאמרתי עכשיו- הפירוק, הניתוח, המחשבות- זה אולי בעצם סוג של מסיכה. להצדיק לעצמי למה אני עושה את מה שאני עושה.
האמת היא שאני פשוט לא יודעת מה האמת.
וזהו, אני מקווה שהוצאתי את הקלישאות מהמערכת, כמו שאומרים. כן, גם המשפט האחרון הוא קלישאה :)

בא לי לצעוק.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה.
וואו.
אני לא יודעת איך לעכל את עצמי.
איזה אדרנלין.
שלחתי את הסיפור עכשיו. במעטפה. 3 עותקים, כמו שהם ביקשו. עם פתק בנפרד, כמו שהם ביקשו. אני לא יודעת איך לתאר את מה שעובר עליי עכשיו. אולי אני לא אמורה לנסות.
לא היה לי זמן לחשוב כמעט, ואולי זה מה שטוב בזה. פשוט לקחתי את כל סוף השבוע וכתבתי. ביום חמישי לקחתי יום חופש, כדי להתחיל. הייתה לי כבר מסגרת של הסיפור, מה העלילה פחות או יותר. ביום חמישי בערב כבר לא היה הרבה קשר בין ה-1000 מילים ששפכתי על הדף לבין התוכנית המקורית שלי.
ביום שישי נתקעתי פתאום. קראתי את המילים שכתבתי וזה נראה לי עילג וגרוע. התעצבנתי על עצמי שחרגתי מהתוכנית שלי. "תמיד לדבוק בתוכנית", גערתי בעצמי. פתחתי מסנג'ר. התכתבתי עם הידיד הלמדן שלי, שפכתי עליו את העצבים שלי אפשר לומר. הוא אמר לי להמשיך, בלי קשר אם זה היה בתוכנית או לא. ולהפסיק להתלונן, כי הוא מקנא בי שאני כותבת ככה 1000 מילים בבת אחת וזה עולה לו על העצבים. אז המשכתי. וגם בשבת המשכתי.
וואו, אני מרגישה שאני חייבת המון לבן אדם הזה. בלי קשר אם אני אזכה או לא, בלי קשר לתחרות בכלל. הוא גרם לי לעשות משהו שתמיד צריך לעשות, אבל מעטים מדיי באמת עושים: לנסות.
זו הרגשה כל כך טובה לדעת שאתה מנסה באמת, כשאתה רואה מטרה מול העיניים ואתה מנסה לפגוע הכי קרוב שאתה יכול. כשאתה מאמין באמת ובתמים שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול כרגע. ואולי אתה לא הכי מוכשר, ואולי עוד יש לך מה ללמוד. ואולי אתה צריך עוד לעבור כברת דרך ולעבוד קשה, אבל אתה מנסה ומנסה ולא מאבד תקווה. אולי זה סוג של טמטום. אולי זו תמימות. אבל לדעתי זה לא. רק ככה אפשר באמת לשנות משהו, אם מאמינים שאפשר. את ההרגשה המתוקה הזאת, כשאתה באמת מאמין שתצליח ושאתה בדרך, אף אחד לא יכול לקחת ממך. ההרגשה הזאת שווה את הכול. וגם אם לא מצליחים עכשיו, חוזרת אליי ההרגשה שמתישהו כן. זה מה שדוחף אותי.
שלחתי לידיד שלי את הסיפור במייל, עוד לפני ששכתבתי אותו סופית. הוא אמר שאין מצב שהוא נותן לי ביקורת, אבל ידעתי שאם אני אכופף אותו מספיק הוא ייתן. הוא לא ממש נתן. הוא נתן לי להתבשל במיץ של עצמי ולדבר אל עצמי ורק אמר בסוף משהו בסגנון: "אני חושב שאת צריכה לעבור על זה שוב". ואז כמובן הצפתי אותו בשאלות: איך?! מה לשנות?! מה לעשות?! מה להוריד?! מה להוסיף?! (אני קרציה אמיתית). הוא שתק, אמר שהוא חוזר ללמוד. סדיסט, חשבתי בלב. אמרתי לו שאני סתם הייתי חסרת ביטחון ושאני לא משנה כלום, זה מושלם. באמת חשבתי את זה.
אחר כך חשבתי על זה שוב. קראתי שוב. ראיתי שיש יותר מדיי "פתאום" בסיפור. עשיתי ניסוי. עשיתי CTRl F וספרתי כמה. לא נעים להודות, אבל אפילו כאן בבלוג שלי אני מתביישת לכתוב כמה. עברתי אחד אחד ובדקתי אם ה"פתאום" חיוני. אם אי אפשר למצוא מילה אחרת, ומה אתם יודעים- מסתבר שכן!
היום בבוקר שוב עברתי על הסיפור, והפעם היה לי אותו בראש ולא הייתי צריכה את התוכנית בכלל. ידעתי מה אני רוצה לומר. אז שיניתי וערכתי ושכתבתי. לא ידעתי בדיוק איך, לא הייתה לי תוכנית לכל הפרטים הקטנים, פשוט הלכתי עם מה שנראה לי. אני חושבת שאף אחד לא יודע תמיד בדיוק בדיוק מה הוא עושה. זה מה שמפחיד קצת בחיים.
מקווה לטוב. תודה על אנשים טובים. יש לי המון מזל.

אוקיי, אז מה קורה בינתיים?
הרבה. אני לא רוצה חלילה להתלונן, אבל אני בלחץ היסטריייי. אני רוצה להספיק מלא דברים, אבל מרוב שאני רוצה הרבה דברים, אני קצת הולכת לאיבוד. אני חייבת להתמקד. מיקוד, דנה.
מיקוד.
הדברים שאני רוצה להספיק בזמן הקרוב הם (בסדר אקראי, אף פעם לא הייתי טובה בדירוגים):
1. אני רוצה כנראה ללכת לקורס ההמשך של תסריטאות ב"חשיפה". זה נקרא "פיתוח תסריט לדרמה/סדרת טלוויזיה".
הקורס הקודם, הבסיסי, הוא במידה רבה מה שהביא אותי עד הלום, ונראה לי שאם אני אמשיך זה רק יעזור לי וייתן לי עוד כלים. במהלך קורס הקודם התבעסתי קצת שמרצה הקורס צביקה, לא נתן לי (לטעמי) מספיק יחס. עכשיו בדיעבד אני מבינה כמה הייתי קטנונית ונודניקית. אוקיי, אז הוא לא חזר אליי לכל מייל ומייל ששלחתי לו ולא ענה בפרוטרוט לכל שאלה טרחנית ומייגעת שהייתה לי (אני הייתי כותבת לו מגילות במייל, ואז מתפלאה ומאוכזבת לגלות שהוא ענה לי במשפט אחד מאוד תמציתי וביעס לי את הצורה). בתכל'ס, הוא פעל נכון והוא לימד אותי בעקיפין שאני לא חייבת לקבל כל הזמן טפיחה לאגו כדי להמשיך. לפעמים דווקא הפעולה ההפוכה משיגה את התוצאה הרצוייה.
2. יש תחרות סיפורים קצרים של "הארץ". אני רוצה לכתוב סיפור, אבל סיפור באמת טוב. יש לי כבר רעיון בראש.
שמעתי על זה ממש במקרה שלשום, דרך חבר-לעט שלי שכותב מד-הים. הוא כ"כ מעצבן אותי לפעמים, בא לי לתת לו בוקס! הוא טוען שהוא "במחסום כתיבה". שנים! לדעתי זה בולשיט. כלומר, אני מודעת לזה שיש דבר כזה. אני חשה את זה על בשרי לא מעט. אבל אפשר גם לצאת מזה. לדעתי הוא פשוט לא מנסה מספיק לצאת מזה. במקום זה הוא מסתגר בבית וענא ערף מה הוא עושה שם (הוא אמור ללמוד אבל אין לי מושג אם הוא באמת לומד). מתכתב אתי במסנג'ר ומתבכיין. בעיניי יש רק 2 סיבות מוצדקות להסתגר בבית ככה: אם כותבים או אם לומדים. אחרת, רבאק, בן אדם, צא החוצה! תראה אנשים, תעשה דברים! תפסיק להתבכיין. תפסיק לרחם על עצמך. אתה פאקינג מוכשר, תנצל את זה.
(לפעמים רוע עובד. אני מקווה שאם אני אתן לו קצת מהגישה הזאת, הוא יתאפס על עצמו).
3. יש מועד הגשה לקרן הישראלית לקולנוע, ב-7.4. עד אז אני רוצה לשפר את הסינופסיס שלי. אני חייבת למצוא דרך לעבות את הדמויות, את העלילה ולגרום ללקטורים להבין שהם פראיירים אם הם לא בוחרים בסרט שלי (אני נשמעת מלאה בביטחון אבל בתכל'ס אין לי מושג מה אני אומרת).
4. לגבי הסדרה- דברים דווקא נראים לא רע, אז אני לא אדבר על זה בינתיים. נגד עין הרע וכל זה. טפו, טפו, טפו. חמסה, חמסה. מלח, מים, מלח, מים. ים, יבשה, ים יבשה.
5. אוקיי, זה אולי לא ממש קשור לכלום, אבל היום מישהו אמר לי (יותר נכון, כתב לי!) שיש לי "סטרייטיות יתר". שאלתי אותו מה ז"א, הוא ענה "איך שאת רואה דברים ומתבטאת. הכול מאוד רציונלי". נעלבתי עד עמקי נשמתי. אני? רציונלית?! ואז ביקשתי ממנו להסביר לי באופן רציונלי איך הוא הגיע למסקנה שאני רציונלית. הוא לא עשה את זה.. אבל הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות פחות רציונלית. אני רוצה לפעמים לקחת לעצמי את הזכות לא להיות מובנת. כאילו, מה קרה? למה אני כל הזמן מרגישה צורך להסביר את עצמי וכל דבר שאני עושה? אני יכולה להיות קצת מסתורית לפעמים. אני צריכה להיות קצת מופרעת לפעמים, כמו האמנים ו/יוצרים שרואים בסרטים שעושים כל מיני דברים מטורפים. הקטע זה שאצלי השריטות (וכן, אני משוכנעת שגם לי יש שריטות) כנראה כ"כ עמוקות שאני אפילו לא יכולה להוציא אותן החוצה ולחיות איתן בשלום. חוץ מזה, יש משהו דיי מטורף בבן אדם שהוא "נורמלי" מדיי. מנומס מדיי. קורקטי מדיי. זה דיי מטורף כשחושבים על זה. (מה, לא?)

טוב, תאחלו לי בהצלחה במשימות שלי. יש עוד הרבה, אבל אין לי כוח לפרט הכול...

מאז ששלחתי מייל עם דוגמאות של סצינות אני כל שעה, או אפילו כל חצי שעה, פותחת את המייל שוב ושוב ובודקת אם קיבלתי תשובה במקרה. בודקת כל שנייה גם בפלאפון אם לא קיבלתי בטעות טלפון או הודעה. אוף, אני שונאת לשבת ולחכות. זה פשוט הורג אותי.
בינתיים השותף שלי מחוסר עבודה, ויש לו עיסוקים אחרים, אבל הכסף הולך ואוזל ואני מרגישה קצת אשמה כלפיו- כי זה הרעיון שלי ואני מרגישה אחריות על זה. שאני צריכה לדאוג לנו לכסף לפתח את זה יותר. הוא בינתיים עני מרוד ואני יושבת לי במשרד הנוח שלי מול המחשב ומרשה לעצמי עוד לשרוף זמן בפייסבוק. ואני גם מעיזה לדבר איתו על תחושת התקיעות, שזה בדיעבד באמת נראה לי מוגזם. אני מפחדת שזה לא יצליח או שלא יאהבו את זה וזה פשוט משתק אותי. אני חייבת לדעת. עברו רק יומיים אבל אני לא יכולה לחכות. אבל מצד שני אני כ"כ מפחדת שאני לא יכולה לעשות כרגע משהו אחר.
אני יודעת שהמצב בארץ לא מזהיר. זה מה שכולם אומרים. זה מה שהשותף שלי גם אומר. וגם אם משהו יוצא לפועל, זה יכול לקחת שנים, כל התהליך. הקטע הוא שאני לא מרגישה שיש לי שנים, אני רוצה עכשיו. אני רוצה לדעת שיש תקווה לפחות. שאני לא מחכה לשווא. אני רוצה להמשיך לחלום, אבל לדעת שאני לא פנטזיונרית ושיש סיכוי.
בינתיים אני רואה סדרות ישראליות אחרות ואני חייבת להודות שאני מתמקדת בחסרונות, רואה איך ואיפה אנחנו נהיה טובים יותר. הרבה יותר. אני שונאת את המגמה של הדרמות הכבדות והנמרחות שיש. למה יש מעין הנחה מוקדמת שכדי ליצור בארץ סדרת דרמה איכותית זה חייב להיות כבד ומסורבל ובעל אווירה מלנכולית-עאלק? זה פשוט מאוס. ואני מדברת על "פרשת נוח" והעונה השנייה של "סרוגים" עם פרק ראשון דיי נוראי. אפילו את "מעורב ירושלמי" כבר קשה לי להמשיך לראות, בגלל המשחק הנוראי של מירי מסיקה (הצטערתי לראות שתפקידה הלך וגדל עם התקדמות העונה).
והקומדיות היחידות שנחשבות בארץ הן "רמזור" ו"הכול דבש", האחת קומדיה שמבוססת על הומור דיי נמוך (לטעמי, הכול לטעמי) והשנייה מבוססת על חיי משפחה. משתיהן אני דיי נהנית אבל אני עדיין חושבת שהסדרה שלנו בכלל לא באותה הסקאלה. אולי אני קופצת מעל הפופיק, הרי מה שיש לנו בינתיים זה רק הרעיון הכללי, תיאור של הדמויות, רעיונות לפרקים וכמה סצינות שכתבנו, אבל אין מה להשוות בין מה שאנחנו נעשה אם רק ירצו מאיתנו לבין מה שקיים. זה פשוט ברמה אחרת. אני לא מנסה להתנשא או משהו, אני באמת מאמינה בזה ואומרת את זה בלי שמץ של התנשאות. אנחנו טובים ואני מאמינה שנצליח. אני רק מקווה שזה יהיה בקרוב ושנצליח לשמר את ההתלהבות והמוטיבציה. אנחנו צעירים ונלהבים, ומבחינתנו אין זמן טוב יותר מהעכשיו.
אם יש רעיונות טובים ויש רצון ויש כשרון, למה זה צריך לזוז כמו צב בארץ הזאת?! למה צריך לחכות?

אני לא יודעת למה, אבל אני במצב רוח קצת מחורבן. הרגשה שהכול תקוע, או של פחד- אני לא יודעת. אני יודעת שאין לי מה לרחם על עצמי ובכל זאת אני עושה את זה.
אף פעם לא הבנתי למה מתכוונים שאומרים שיש משהו משתק בהזדמנויות. ועכשיו, עכשיו אני קצת מבינה. אולי זה סתם תירוץ לחפות על עצלנות. אבל מצד שני איש חכם אמר לי פעם שאין דבר כזה עצלנות, יש דברים שאנחנו רוצים לעשות ויש דברים שלא, ויש דברים שיודעים לעשות ויש דברים שלא. ועצלנות היא פשוט דברים שאנחנו לא רוצים/יודעים לעשות. ואין לחפש אשמים. זה לא שאם אגיד לעצמי שאני עצלנית זה יעזור במשהו.
אני מרגישה שאני מתעסקת יותר מדיי זמן בלהחצין לסביבה ש"אני בסדר" ופחות מדיי זמן בבאמת להיות בסדר. ברגע שנותנים לך הזדמנות אתה יודע שזה תלוי בך, ושאם זה לא יילך אז זו פאשלה שלך. זו אחריות שלך. שלך.
אני צריכה לתת לעצמי משימות ולעמוד בהן. להתגבר על הפחד. לומר "לעזאזל עם זה" ולשים פס. פשוט להעיז. במקרה הכי גרוע לא קרה כלום. לא לפתח ציפיות. לא לתת לתקווה להשתלט עליי. אם לא יקרה כלום אז לפחות אדע שניסיתי.
לכתוב, לכתוב, לכתוב. אחר כך לשכתב. לא חייב להיות מושלם. להעיז, לנסות, לפרוץ. אחר כך להתמודד עם התוצאות. לא להיות כל כךך כבדה. למען השם, זו אמורה להיות קומדיה. אז למה אני עושה מזה סרט?