בינתיים כתבתי ומחקתי כבר שלוש פעמים את ההתחלה של הפוסט הזה. אני לא יודעת איך להתבטא עכשיו. הראש שלי מלא במחשבות סותרות.
אני לא יודעת מה המינון הנכון של רגישות שצריך להיות לי. ברור לי שאם אני אתנהג כאילו אני לא נפגעת ואין לי רגשות, אני רק אפגע יותר בטווח הארוך. אני לא רוצה להיות כמו רובוט ואני לא רוצה לפגוע באחרים. אני רוצה להתייחס לאחרים ברגישות ושככה גם יתייחסו אליי, אבל לפעמים להיות רגישה זה גם להיות פגיעה. אין דרך להימנע מזה. אתה חושף חולשה, ויש אנשים שישר יתחילו לטפס עליך ולהרגיש עליונים. אני משתדלת להתרחק מאנשים כאלה, אבל אין לי מושג על מי לסמוך.
נמאס לי להיות סלחנית למי שפוגע בי. אני מתרצת בשבילם כל מיני תירוצים שונים ומשונים, אומרת שהם חלשים ושהם נפגעו ולכן הם לא מכירים משהו אחר, אבל כמה אפשר? כשנמאס לי אני מגייסת טקטיקה אחרת, של להחזיר. אבל זה לא גרוע באותה מידה? למה שאני אהפוך להיות ביצ'ית חסרת רגישות רק בגלל שאחרים מתנהגים ככה? אני חייבת להרגיש שאני בן אדם טוב. גם אם כל השאר רעים. אני גם לא מסוגלת להאמין שכולם רעים.
פשוט נמאס לי לראות צדדים רעים אצל אנשים, אולי זו האמת אבל זו אמת מכוערת שקשה לי לסבול. אולי אני מגזימה, אבל בסופו של דבר למדתי שאנשים לומדים דברים בדרך הקשה, דרך קונפליקטים ושברון לב.
ולמרות כל זה, אני לא יכולה שלא לחשוף את החולשות שלי. חלק ממי שאני. אני צריכה לשים את האמת על השולחן, או לפחות חלק מהאמת. לומר זאת החבילה שלי, תתמודדו איתה. ולקוות שמי שחשוב לי יבין אותי. צברתי לא מעט אכזבות בנושא הזה. אני תמיד מפקפקת במה אמיתי ומה לא ועל מי אפשר לסמוך. אני נותנת הרבה הזדמנויות לאנשים, אולי יותר מדיי, ומתאכזבת המון. אבל מי שמכיר אותי כבר יודע שהגישה שלי היא תמיד להמשיך לנסות.
אני חייבת להתמקד ברגעים האנושיים הטובים, הרגעים שקיבלתי חמלה וחיבוק מאנשים שתמכו בי ועזרו לי. הרגעים שלמדתי שאפשר לסמוך. צריך רק לדעת על מי.