אני לא יודעת למה, אבל אני במצב רוח קצת מחורבן. הרגשה שהכול תקוע, או של פחד- אני לא יודעת. אני יודעת שאין לי מה לרחם על עצמי ובכל זאת אני עושה את זה.
אף פעם לא הבנתי למה מתכוונים שאומרים שיש משהו משתק בהזדמנויות. ועכשיו, עכשיו אני קצת מבינה. אולי זה סתם תירוץ לחפות על עצלנות. אבל מצד שני איש חכם אמר לי פעם שאין דבר כזה עצלנות, יש דברים שאנחנו רוצים לעשות ויש דברים שלא, ויש דברים שיודעים לעשות ויש דברים שלא. ועצלנות היא פשוט דברים שאנחנו לא רוצים/יודעים לעשות. ואין לחפש אשמים. זה לא שאם אגיד לעצמי שאני עצלנית זה יעזור במשהו.
אני מרגישה שאני מתעסקת יותר מדיי זמן בלהחצין לסביבה ש"אני בסדר" ופחות מדיי זמן בבאמת להיות בסדר. ברגע שנותנים לך הזדמנות אתה יודע שזה תלוי בך, ושאם זה לא יילך אז זו פאשלה שלך. זו אחריות שלך. שלך.
אני צריכה לתת לעצמי משימות ולעמוד בהן. להתגבר על הפחד. לומר "לעזאזל עם זה" ולשים פס. פשוט להעיז. במקרה הכי גרוע לא קרה כלום. לא לפתח ציפיות. לא לתת לתקווה להשתלט עליי. אם לא יקרה כלום אז לפחות אדע שניסיתי.
לכתוב, לכתוב, לכתוב. אחר כך לשכתב. לא חייב להיות מושלם. להעיז, לנסות, לפרוץ. אחר כך להתמודד עם התוצאות. לא להיות כל כךך כבדה. למען השם, זו אמורה להיות קומדיה. אז למה אני עושה מזה סרט?