הרבה פעמים כשרואים סרט לא יודעים בדיוק מה מזה נמצא בתסריט. תסריטאים הרבה פעמים צופים בסרטים ותוהים לגבי זה...
ישנם כמה שלבים בתהליך הכתיבה של התסריט. התסריט מתחיל מרעיון עלילתי לסרט- זה משהו שמבחינת ההיקף עומד על משפט או כמה משפטים, פסקה קטנה מאוד, שמכילה את הרעיון מבלי להיכנס לפרטים. צריך להבין על מה הסרט מתוך הרעיון. מה הקונפליקט של הסיפור. הרעיון זה להגיע מהרעיון הקצר לסינופסיס, שזה השלב הבא.
סינופסיס=תקציר של עלילת הסרט. שלב הפיתוח הראשוני של הרעיון. זה כבר פורס את הסיפור: אצל הרבה תסריטאים זה החלק שלוקח הכי הרבה זמן. צריך לחשוב על הסיפור מלמעלה. זה מאוד קשה לפעמים, אבל עוזר. כדאי להתעקש על שלב הסינופסיס, יש תסריטאים שמנסים "לזרום" עם התסריט, אבל לרוב אם אין להם תוכנית מגובשת הם נתקעים באמצע.
הסינופסיס הראשוני מורכב מ-3 פסקאות שהן התחלה, אמצע וסוף.
פסקה ראשונה: רקע, הצגת הגיבור/ים ותחילת הקונפליקט.
פסקה שנייה: עיקר ההתרחשות, איך הגיבור/ים מתמודדים עם הבעיה. זה עיקר הסיפור. זה לב הסרט.
פסקה שלישית: איך הסיפור נגמר, איך נפתר הקונפליקט.
הסינופסיס הקצר הזה, של 3 פסקאות, מיועד לשווק את התסריט. צריך לחשוב על זה כעל מה שיופיע מאחורי אריזת הדי.וי.די של הסרט- משהו ש"ימכור". זה מאפשר גיוס כסף לכתיבת התסריט.
יש קרנות שפועלות בארץ ומעניקות מענק פיתוח של תסריט על בסיס סינופסיס. "קרן הקולנוע הישראלי" למשל, דורשת סינופסיס של 3-5 עמודים. זה כבר סינופסיס הרבה יותר מפורט, שיכול לכלול אפילו תיאור של סצינות מפתח בסרט.
בסינופסיס בפרט ובתסריטאות בכלל, יש משהו קונקרטי.
ונעבור לשלב הבא בפיתוח התסריט, והוא הטריטמנט: טריטמנט זה רצף של סינופסיסים של סצינות. מהטריטמנט כבר אפשר לראות איך הולכים לספר את הסיפור. הוא מתייחס למבנה המתוכנן של התסריט, זה נותן מעין שלד של "הבניין". זה כבר ממש התחלת המימוש של ההבטחה הגלומה בסינופסיס. כתיבת הטריטמנט דורשת מהתסריטאי להתמחות בנושא של מבנה של סיפור. איך ואיפה כל דבר קורה. זו רשימה של סצינות, כאשר בכל סצינה מתארים בקצרה היכן היא מתרחשת ומה קורה בה. כל תיאור כזה צריך לכלול מה הרצון של הדמות בסצינה, מכשול ומה התוצאה.
בתסריט המלא צריך לתת דין וחשבון איך התחושות מועברים. בתיאור הסצינה בטריטמנט אפשר להבין מה הסאבטקסט, הכוח המניע שפועל בסרט. מה עומד מאחורי כל סצינה.
one liner- שורה של תיאור לסצינה. פוקוס על הסיפור.
ככל שהסינופסיס קצר יותר והטריטמנט קצר יותר, כך ברור יותר מה הסיפור. לכתוב רק את מה שחשוב, זה עוזר להתמקד ולהבין על מה הסרט.
מבחן אמיתי של רעיון לסרט, סינופסיס, זה לספר עליו בעל-פה: במילים אחרות, לעשות לו פיצ'ינג. לעשות מעין פרזנטיה של הסיפור. חלק זה דומה קצת לעבודה של פרסומאי (*אגב, ראיתם מאד מן? תראו!)- צריך לזהות נקודות חוזק בסיפור ולהדגיש אותן. צריך לתת למפיקים את התחושה שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם (*וכאילו, הלו? זה דיי נכון).
איך מקובל להגיש סינופסיס?
שם התסריט בגודל 24.
שם התסריטאי/ת/ם בגודל 18.
סוגה- אם זו דרמה, קומדיה, סרט מלחמה וכו' בגודל 14 (*בישראל אגב, ההסתברות לקרוא תסריט של סרט מלחמה שואפת ל-1).
מצב הפיתוח- אם זה בשלב הסינופסיס/טריטמנט/דראפט וכו' בגודל 14.
לחצו על ctrl+alt+c כדי להגן על זכויות באופן פורמלי (*למרות שזכויותיכם על הסינופסיס אמורות להיות מוגנות גם ללא הסימון הזה- ודיברתי עם עו"ד שמתמחה בנושא, אבל לכל מקרה...).
כל הרכיבים הללו, שהם למעשה הכותרת, בפונט david.
את הסינופסיס עצמו מגישים בפונט arial ובגודל 14. בתחילתו כדאי לכתוב כמה שורות שהן ממש הפיצ'- משהו ש"מוכר" את הרעיון. לאחר מכן, בסינופסיס עצמו, להרחיב.

גם כאשר יש תסריט כתוב, בכל הגשה של תסריט, מבקשים להגיש גם סינופסיס. בכתיבה של הסינופסיס יש משהו כללי, מסגרת, בתסריט עצמו צריך לקבל תחושה שאנו מאמינים לזה, מרגישים את הסרט. התסריט המלא מראה על הפוטנציאל של הסרט.
שיטת העבודה הרווחת היא לעבוד עם שני קבצים במקביל- טריטמנט ותסריט. הטריטמנט שומר על גבולות הסיפור. נותן פרספקטיבה בתוך הקונטקסט של סצינה מסויימת. התסריט זה משהו שנכנסים אליו, שנשאבים אליו. כתיבת התסריט רצופה בהפתעות.
*מנסיון אישי, הטריטמנט שומר עלינו מפני עצמנו- שלא נהרוס את הסיפור. עם זאת, חשוב לשמור על איזון בין לעקוב אחרי הטריטמנט מצד אחד אבל גם לדעת לשחרר, ולא להיות ייקים מדיי.
עוד מספר מילים על הסינופסיס: בסינופסיס בד"כ אין סיום ברור. כדאי לסיים עם סימן שאלה, ליצור עניין אצל הקורא. כמו העיקרון של "מכונית תלוייה על בלימה" (קליף האנגר)- סיום מותח של סצינה.
יש מקרים שמוסיפים פסקה עם האמירה של הסרט, למה חשוב לממש את הרעיון הזה.

עד לפעם הבאה- au revoir.
יש מקרים