סיימתי לצפות עכשיו בסרט "חלום אריזונה" של אמיר קוסטריצה. זה סרט מ-93' והרבה פעמים שמעתי עליו, אבל עד עכשיו לא יצא לי לצפות בו ולהבין על מה הסרט. וגם עכשיו, לאחר שצפיתי בו, אני חייבת לומר- אין לי מושג על הסרט.

רוב הסרט הוא גיבוב של סצינות, לכאורה מלאות משמעות ורגש, אבל בפועל לא אפקטיביות ומייגעות. קולו של אקסל, גיבור הסרט (מגולם ע"י ג'וני דפ שהוא נקודת האור היחידה בסרט הזה), מלווה את רוב הסרט ב-voice over ו"מסביר" לנו, הצופים, מהן מחשבותיו ותובנותיו (המטומטמות לחלוטין, אני חייבת לציין). לא הייתה בסרט אפילו דמות אחת שחשבתי לרגע להזדהות איתה או לחבב אותה. כל דמות הרגיזה אותי יותר מהשנייה. יש אצלי חוק: לראות סרט מההתחלה ועד הסוף, גם אם אני סובלת. בסרט זה הסבל היה קשה מנשוא, אבל בכל זאת החזקתי את עצמי. בין המחשבות שעלו בראשי ושכנעו אותי להחזיק מעמד למרות העינויים הקשים, היו: "היי, זה אמיר קוסטריצה, הוא נחשב לבמאי טוב וצבעוני ו"היי, זה ג'וני דפ כדמות ראשית".

מה הבעיות של הסרט? ראשית כל, כמו שאמרתי- חוסר הזדהות מוחלט עם הדמויות. ולמה זה? כי לא ברור מה הדמויות רוצות. זה בולט במיוחד בדמות הראשית, אקסל. כן, הוא שוטח את הגיגיו, את so called הפילוסופיה שלו ואפילו את חלומותיו הסוריאליסטיים. אבל מה לעזאזל הוא רוצה? מה המטרה שלו? מה מניע אותו? מה החלומות האמיתיים שלו, השאיפות שלו? לא ברור. הדמויות המעצבנות במיוחד הן אלה הנשיות: איליין (מגולמת ע"י פיי דנאווי באחד מסימפוזיוני המשחק המזעזעים ביותר בתולדות ההיסטוריה של משחק) וגרייס (המגולמת ע"י לילי טיילור, שחקנית שאני לא סובלת עוד ממשחקה ב"מיסטיק פיצה"). מדובר באם ובתה החורגת, שתיהן פסיכיות לחלוטין שמתכתשות אחת עם השנייה ולא ברור על מה ולמה. זה נראה לפי הסרט כאילו נשים הן יצורים מטורפים וחסרי כל הגיון- יש שיטענו שזה לא רחוק מהמציאות, אבל אני מן הסתם גורסת אחרת. גרייס מאשימה את איליין ברצח אביה, אבל כמובן- לא טורחת להביא שום הוכחות או טיעון משכנע, רחמנא ליצלן. היא מבלה את רוב הסרט בהתגרות באיליןן ואקסל, נגינה באקורדיון, גידול צבים ונסיון לשכנע את אקסל לרצוח אותה (באיזשהו שלב, כבר הייתי כזה: "הו אלוהים, אולי תמותי כבר?") והאם מצידה מטורפת אמיתית שחצי מהסרט מדברת על פפואה ניו גינאה, שוכבת עם אקסל (הו, הזוועה) ומנסה לעוף. חס וחלילה שתהיה דמות נשית שתייצג מעט תבונה או שפיות. זה הרי ידוע לכל שנשים רק רוצות לעוף או לגדל צבים, זה החלום של כל אישה... לא.

יש גם את פול, בן הדוד של אקסל, הדמות היחידה בעצם שברור מה היא רוצה- הוא רוצה להיות שחקן. מה חבל שהדמות רחוקה מלהתרומם.

עוד דבר שמהווה בעיה רצינית בסרט הזה הוא שלא ברור מה הז'אנר. אין אפילו קצה חוט: זו דרמה? זו קומדיה? פנטזיה? נראה כאילו הבמאי בעצמו אמר "אה.. נחליט כבר תוך כדי". ראיתי עכשיו שהסרט זכה בפרס דב הכסף בברלין. ובכן, אם זוהי לא ההוכחה המוחצת שמחלקי הפרסים בפסטיבלים היומרניים לא מבינים מהחיים שלהם, אני לא יודעת מה כן.

זה בטח נשמע כאילו אני ממש קשוחה ונהנית לרדת על הסרט ועל השחקנים. אז לא, ממש לא. אני מתרה בכם לראות את הסרט ולהיווכח בעצמכם. אם תגלו שאני טועה, מובטח לכם כספכם חזרה.

הפוסט הבא יהיה כנראה אופטימי יותר, אני אכתוב על סרטים שראיתי לאחרונה ושמאוד אהבתי :)

stay tuned!

.