השעה עכשיו: 04:47. במחשב כתוב AM כאילו משתף אותי בגורלו- כן, i am awake too (גם אני ער בשעה הזו).
הלילות כבר הוופכים להיות דיי טרופים: זיעה, נשימות כבדות, קושי להסתובב, קושי לקום לפיפי, צורך מיידי לקום לפיפי. הכול נע בסקאלה הזאת פחות או יותר. הלילה קמתי באיזשהו שלב כשאני על הגב! הריוניות יודעות שזו תנוחה לא טובה, בטח לא בחודש תשיעי כשהבטן ענקית. ואכן קמתי בתחושה שמישהו לחץ לי על האיברים הפנימיים וכאשר אני נאבקת לנשום. בעלי פלט מתוך שינה: הכול בסדר? ואני בעודי מסדירה את נשימתי השבתי כן, כן וקמתי לשירותים. לאחר מכן חזרתי, התכרבלתי על צד שמאל וחזרתי לישון. חלמתי חלום: אני עם התינוק של בת דודה של בעלי, אבל איכשהו "הוא" הפך ל"היא" (תינוקת) ואני עכשיו אחראית עליה. אנחנו נמצאים באיזושהי חצר, דשא. הבת דודה בטווח ראייה ומדיי פעם מסתכלת לעברנו. אנחנו משחקות. הכול נחמד וכיף עד שלפתע התינוקת קמה- היא בערך בת שנתיים (אגב, היא פתאום הופכת להיות הבת של גיסתי) והיא נעמדת ומתחילה ללכת לאט. אני רודפת אחריה ומנסה להבין מה היא רוצה ואין לי מושג. היא מאותתת משהו ואני לא מצליחה להבין. אז אני מנסה לעכב אותה ושתסביר לי. פתאום היא ללא בגדים בכלל, מתכופפת ומתחילה לעשות קקי. על הדשא. אני מסתכלת מסביב, ורואה את בת דודה של בעלי (כלומר, האמא- אבל לא באמת האמא שלה כי התינוקת התחלפה) והיא כולה פרצוף כזה של "נו באמת! איזו אכזבה".
התעוררתי, שוב חסרת נשימה. שוב בעלי- הכול בסדר? ואני כן, כן. קמתי מהמיטה ולא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. שוטטתי בבית. בתוכי קיננה תחושה של הלם. הלם מזה שאני עומדת להיות אמא. התינוקת התחילה להסתובב לי בבטן היא רצתה לבטא כנראה בדיוק את ההסתובבות שלי עם עצמי. עד עכשיו הייתי ביקורתית כלפיי אמהות אחרות, ועכשיו אני עומדת להיות אמא. יבקרו אותי. אני מקווה שאני לא אהיה מהאמהות האלה שמצקצקים ואומרים עליהן "הנה, זה למה צריך רשיון כדי להיות הורים!" (ציטוט ישיר ממני כטוקבק לידיעה על אם שהזניחה את הילד שלה). אלוהים, רק לא זה!!!