אוקיי, אז מה קורה בינתיים?
הרבה. אני לא רוצה חלילה להתלונן, אבל אני בלחץ היסטריייי. אני רוצה להספיק מלא דברים, אבל מרוב שאני רוצה הרבה דברים, אני קצת הולכת לאיבוד. אני חייבת להתמקד. מיקוד, דנה.
מיקוד.
הדברים שאני רוצה להספיק בזמן הקרוב הם (בסדר אקראי, אף פעם לא הייתי טובה בדירוגים):
1. אני רוצה כנראה ללכת לקורס ההמשך של תסריטאות ב"חשיפה". זה נקרא "פיתוח תסריט לדרמה/סדרת טלוויזיה".
הקורס הקודם, הבסיסי, הוא במידה רבה מה שהביא אותי עד הלום, ונראה לי שאם אני אמשיך זה רק יעזור לי וייתן לי עוד כלים. במהלך קורס הקודם התבעסתי קצת שמרצה הקורס צביקה, לא נתן לי (לטעמי) מספיק יחס. עכשיו בדיעבד אני מבינה כמה הייתי קטנונית ונודניקית. אוקיי, אז הוא לא חזר אליי לכל מייל ומייל ששלחתי לו ולא ענה בפרוטרוט לכל שאלה טרחנית ומייגעת שהייתה לי (אני הייתי כותבת לו מגילות במייל, ואז מתפלאה ומאוכזבת לגלות שהוא ענה לי במשפט אחד מאוד תמציתי וביעס לי את הצורה). בתכל'ס, הוא פעל נכון והוא לימד אותי בעקיפין שאני לא חייבת לקבל כל הזמן טפיחה לאגו כדי להמשיך. לפעמים דווקא הפעולה ההפוכה משיגה את התוצאה הרצוייה.
2. יש תחרות סיפורים קצרים של "הארץ". אני רוצה לכתוב סיפור, אבל סיפור באמת טוב. יש לי כבר רעיון בראש.
שמעתי על זה ממש במקרה שלשום, דרך חבר-לעט שלי שכותב מד-הים. הוא כ"כ מעצבן אותי לפעמים, בא לי לתת לו בוקס! הוא טוען שהוא "במחסום כתיבה". שנים! לדעתי זה בולשיט. כלומר, אני מודעת לזה שיש דבר כזה. אני חשה את זה על בשרי לא מעט. אבל אפשר גם לצאת מזה. לדעתי הוא פשוט לא מנסה מספיק לצאת מזה. במקום זה הוא מסתגר בבית וענא ערף מה הוא עושה שם (הוא אמור ללמוד אבל אין לי מושג אם הוא באמת לומד). מתכתב אתי במסנג'ר ומתבכיין. בעיניי יש רק 2 סיבות מוצדקות להסתגר בבית ככה: אם כותבים או אם לומדים. אחרת, רבאק, בן אדם, צא החוצה! תראה אנשים, תעשה דברים! תפסיק להתבכיין. תפסיק לרחם על עצמך. אתה פאקינג מוכשר, תנצל את זה.
(לפעמים רוע עובד. אני מקווה שאם אני אתן לו קצת מהגישה הזאת, הוא יתאפס על עצמו).
3. יש מועד הגשה לקרן הישראלית לקולנוע, ב-7.4. עד אז אני רוצה לשפר את הסינופסיס שלי. אני חייבת למצוא דרך לעבות את הדמויות, את העלילה ולגרום ללקטורים להבין שהם פראיירים אם הם לא בוחרים בסרט שלי (אני נשמעת מלאה בביטחון אבל בתכל'ס אין לי מושג מה אני אומרת).
4. לגבי הסדרה- דברים דווקא נראים לא רע, אז אני לא אדבר על זה בינתיים. נגד עין הרע וכל זה. טפו, טפו, טפו. חמסה, חמסה. מלח, מים, מלח, מים. ים, יבשה, ים יבשה.
5. אוקיי, זה אולי לא ממש קשור לכלום, אבל היום מישהו אמר לי (יותר נכון, כתב לי!) שיש לי "סטרייטיות יתר". שאלתי אותו מה ז"א, הוא ענה "איך שאת רואה דברים ומתבטאת. הכול מאוד רציונלי". נעלבתי עד עמקי נשמתי. אני? רציונלית?! ואז ביקשתי ממנו להסביר לי באופן רציונלי איך הוא הגיע למסקנה שאני רציונלית. הוא לא עשה את זה.. אבל הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות פחות רציונלית. אני רוצה לפעמים לקחת לעצמי את הזכות לא להיות מובנת. כאילו, מה קרה? למה אני כל הזמן מרגישה צורך להסביר את עצמי וכל דבר שאני עושה? אני יכולה להיות קצת מסתורית לפעמים. אני צריכה להיות קצת מופרעת לפעמים, כמו האמנים ו/יוצרים שרואים בסרטים שעושים כל מיני דברים מטורפים. הקטע זה שאצלי השריטות (וכן, אני משוכנעת שגם לי יש שריטות) כנראה כ"כ עמוקות שאני אפילו לא יכולה להוציא אותן החוצה ולחיות איתן בשלום. חוץ מזה, יש משהו דיי מטורף בבן אדם שהוא "נורמלי" מדיי. מנומס מדיי. קורקטי מדיי. זה דיי מטורף כשחושבים על זה. (מה, לא?)

טוב, תאחלו לי בהצלחה במשימות שלי. יש עוד הרבה, אבל אין לי כוח לפרט הכול...