בא לי לצעוק.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה.
וואו.
אני לא יודעת איך לעכל את עצמי.
איזה אדרנלין.
שלחתי את הסיפור עכשיו. במעטפה. 3 עותקים, כמו שהם ביקשו. עם פתק בנפרד, כמו שהם ביקשו. אני לא יודעת איך לתאר את מה שעובר עליי עכשיו. אולי אני לא אמורה לנסות.
לא היה לי זמן לחשוב כמעט, ואולי זה מה שטוב בזה. פשוט לקחתי את כל סוף השבוע וכתבתי. ביום חמישי לקחתי יום חופש, כדי להתחיל. הייתה לי כבר מסגרת של הסיפור, מה העלילה פחות או יותר. ביום חמישי בערב כבר לא היה הרבה קשר בין ה-1000 מילים ששפכתי על הדף לבין התוכנית המקורית שלי.
ביום שישי נתקעתי פתאום. קראתי את המילים שכתבתי וזה נראה לי עילג וגרוע. התעצבנתי על עצמי שחרגתי מהתוכנית שלי. "תמיד לדבוק בתוכנית", גערתי בעצמי. פתחתי מסנג'ר. התכתבתי עם הידיד הלמדן שלי, שפכתי עליו את העצבים שלי אפשר לומר. הוא אמר לי להמשיך, בלי קשר אם זה היה בתוכנית או לא. ולהפסיק להתלונן, כי הוא מקנא בי שאני כותבת ככה 1000 מילים בבת אחת וזה עולה לו על העצבים. אז המשכתי. וגם בשבת המשכתי.
וואו, אני מרגישה שאני חייבת המון לבן אדם הזה. בלי קשר אם אני אזכה או לא, בלי קשר לתחרות בכלל. הוא גרם לי לעשות משהו שתמיד צריך לעשות, אבל מעטים מדיי באמת עושים: לנסות.
זו הרגשה כל כך טובה לדעת שאתה מנסה באמת, כשאתה רואה מטרה מול העיניים ואתה מנסה לפגוע הכי קרוב שאתה יכול. כשאתה מאמין באמת ובתמים שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול כרגע. ואולי אתה לא הכי מוכשר, ואולי עוד יש לך מה ללמוד. ואולי אתה צריך עוד לעבור כברת דרך ולעבוד קשה, אבל אתה מנסה ומנסה ולא מאבד תקווה. אולי זה סוג של טמטום. אולי זו תמימות. אבל לדעתי זה לא. רק ככה אפשר באמת לשנות משהו, אם מאמינים שאפשר. את ההרגשה המתוקה הזאת, כשאתה באמת מאמין שתצליח ושאתה בדרך, אף אחד לא יכול לקחת ממך. ההרגשה הזאת שווה את הכול. וגם אם לא מצליחים עכשיו, חוזרת אליי ההרגשה שמתישהו כן. זה מה שדוחף אותי.
שלחתי לידיד שלי את הסיפור במייל, עוד לפני ששכתבתי אותו סופית. הוא אמר שאין מצב שהוא נותן לי ביקורת, אבל ידעתי שאם אני אכופף אותו מספיק הוא ייתן. הוא לא ממש נתן. הוא נתן לי להתבשל במיץ של עצמי ולדבר אל עצמי ורק אמר בסוף משהו בסגנון: "אני חושב שאת צריכה לעבור על זה שוב". ואז כמובן הצפתי אותו בשאלות: איך?! מה לשנות?! מה לעשות?! מה להוריד?! מה להוסיף?! (אני קרציה אמיתית). הוא שתק, אמר שהוא חוזר ללמוד. סדיסט, חשבתי בלב. אמרתי לו שאני סתם הייתי חסרת ביטחון ושאני לא משנה כלום, זה מושלם. באמת חשבתי את זה.
אחר כך חשבתי על זה שוב. קראתי שוב. ראיתי שיש יותר מדיי "פתאום" בסיפור. עשיתי ניסוי. עשיתי CTRl F וספרתי כמה. לא נעים להודות, אבל אפילו כאן בבלוג שלי אני מתביישת לכתוב כמה. עברתי אחד אחד ובדקתי אם ה"פתאום" חיוני. אם אי אפשר למצוא מילה אחרת, ומה אתם יודעים- מסתבר שכן!
היום בבוקר שוב עברתי על הסיפור, והפעם היה לי אותו בראש ולא הייתי צריכה את התוכנית בכלל. ידעתי מה אני רוצה לומר. אז שיניתי וערכתי ושכתבתי. לא ידעתי בדיוק איך, לא הייתה לי תוכנית לכל הפרטים הקטנים, פשוט הלכתי עם מה שנראה לי. אני חושבת שאף אחד לא יודע תמיד בדיוק בדיוק מה הוא עושה. זה מה שמפחיד קצת בחיים.
מקווה לטוב. תודה על אנשים טובים. יש לי המון מזל.