דרכים לקבל השראה
מכירים את התחושה הזאת לפעמים שאתם "תקועים"? או שאין לכם רעיון טוב? או לפחות לא מספיק טוב?
כמה שזה מוכר לי! השאלה איך לתת לדמיון שלכם לזרום, ולא לחסום אותו. הרבה פעמים אנשים פשוט חוסמים לעצמם, מבקרים את עצמם ופוסלים את היצירתיות שלהם. אני לא אומרת שלא צריך לעשות את זה, זה רצוי מאוד ואפילו חיוני לתהליך הכתיבה.
אבל בשלב ראשון, עוד לפני שרוצים ליצור משהו, בין אם זה סיפור, או תסריט או אפילו באמנויות אחרות שאינן כוללות כתיבה, לדעתי צריך בראש ובראשונה לדמיין. לתת לעצמך לדמיין. לפתוח את הראש ולנסות להשתחרר מעכבות. לאפשר לעצמך לחשוב על כל דבר, גם אם זה מופרך ולא-הגיוני. לראות למה מתחברים.
אפשר לקבל השראה ממה שקורה במציאות: הרי תמיד אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון, וזה בהרבה מקרים נכון. תחשבו על זה ככה, כמעט לכל דבר שמדמיינים היה איזשהו תקדים במציאות. המציאות מספקת לנו שלל דרמות, מצבים קיצוניים, טרגדיות וקומדיות. גם אם זה לא לנו, אנחנו תמיד נתקלים בסיפורים מעניינים. ואפילו אם נלך לדמיון "לא מציאותי" כמו קיומם של דרקונים ומפלצות למיניהן, סביר מאוד שבטבע קיימים יצורים שלא מתרחקים מהם ולכן קל לנו לדמיין יצורים כאלה.
אפשר לקבל השראה מיצירות ספרותיות שונות: כמו שהמרצה שלי לקורס בסיסי בספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה אמר, "הכול כבר נכתב". למען האמת, לא שמעתי אותו אומר את זה, אלא כנראה קראתי את זה במחברת של מישהי שקראתי את סיכומי השיעור שלה. מה שיותר ממחיש לדעתי את הטענה ש"הכול כבר נכתב"... :) מצד אחד, זה קצת מדכא יצירה לחשוב ש"הכול כבר נכתב". המחשבה שעולה לפעמים היא, איך אני אהיה יצירתי ומקורי? ומצד שני, תמיד קיימות וריאציות שונות ומשונות ל*איך* דברים יכולים לקרות. הרעיון הבסיסי, הפרמיס, אולי יהיה דומה, אבל אם לא תצנזרו את עצמכם אולי תגלו שגם לכם יש משהו מעניין ומקורי לומר לגבי סיטואציות שכבר חוויתם ו/קראתם עליהם.
בהצלחה!
הדלת של סימון
"מתי את מסיימת?", אמא שלי שאלה כאילו שהיא מצפה שזה יקרה כבר. שאני אסיים. "בשתיים. אני אחזור באוטובוס. ביי". סגרתי את הדלת והתחלתי ללכת. אחותי הלכה לצדי ואמרה משהו על הפרוייקט שיש לה במדעים, ושמעתי אותה באופן עמום. ועם כל צעד שלי שמעתי פחות ופחות, כאילו שאני צוללת יותר ויותר עמוק אל מתחת למים. וזו לא חוויה נעימה כמו שמראים בטלוויזיה שאנשים צוללים ורואים אלמוגים ודגים צבעוניים. זה כמו לטבוע בסחרור שאי אפשר לצאת ממנו. אפשר רק לנסות.
הגעתי לכיתה, השיעור התחיל וכולם כבר היו שם והסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. נכנסתי בניסיון לא למשוך יותר מדיי תשומת לב אבל נתקלתי בקצה המזורגג של אחד השולחנות המזופתים שעמדו לי באמצע הדרך. התחשק לי להרים אותו בשיא העצבים, להפוך אותו ולזרוק אותו מאחד החלונות הסגורים. התחשק לי פעם אחת להשתגע, להתחרפן סופית ולזרוק את האיפוק והנימוס שלי לעזאזל. להיות ילדה מופרעת, לשבור את הכלים, ללכת מכות עם מישהו, להבריז לים ולצפצף על המורים. לעשות את המוות להורים שלי. אבל המשכתי ללכת לכיוון המקום שלי, השכן שלי יואב ישב שם והסתכל עליי הולכת. מהראש שלי בקעו צפצופים שהלכו וגברו ורק כשהתיישבתי הם נחלשו. הסתכלתי מסביב ופחדתי שמישהו שומע את מה שעובר עליי.
"את לא כותבת?", קול נכנס לפתע מבעד לבועה. הפניתי את הראש ליואב. "אתה רואה אותי כותבת?" "לא", יואב המשיך, "ואת בדרך כלל כותבת בשיעורי היסטוריה". "שכחתי את המחברת שלי". "את יכולה לסכם בשלי". הכאב שהיה עוד נסבל הגביר את אותותיו ושיתק את יכולת הדיבור שלי. "מה אתה רוצה?", לחשתי לבסוף, מלאה בזעם עצור. המורה להיסטוריה הסתכלה לכיוון שלנו תוך שהיא מדברת, והזהירה אותנו במבט שנפסיק לדבר. יואב הפך את המחברת ושרבט מילים בכתב הלא קריא שלו. הוא קירב אותה אליי כשסיים. "קיבלתי זימון למודיעין". קימצתי את האגרוף והרמתי את האגודל בקושי. קינחתי בחיוך עקום. "מה עובר עלייך היום?" "לא יודעת", כתבתי חזרה ביד רועדת, "אני לא מרגישה כל כך טוב". "אולי את צריכה ללכת הביתה". "אבל הרגע הגעתי". "הרגע? עברו כמעט שעתיים מאז שהגעת". לא האמנתי למה שקראתי. הסתכלתי בשעון והשעה הייתה עשרים לעשר. הגעתי בשמונה ועשרים. איפה הייתי בכל הזמן הזה?
בהפסקה לקחתי את הילקוט שלי והתחלתי ללכת במסדרון שנראה לי פתאום כל כך ארוך ומתפתל, למרות שאני יודעת שהוא ישר והוא גם דיי קצר. ידעתי את זה אבל לא הרגשתי את זה. שמעתי צעדים מאחוריי והיה נדמה לי שזה מישהו שעוקב אחריי, אבל המשכתי ללכת. באיזשהו שלב כבר ידעתי שזה מישהו שמנסה לעצור אותי אבל פחדתי להסתובב. "אורית?" שמעתי אבל המשכתי ללכת, "אורית!", הסתובבתי. זו הייתה המורה להיסטוריה. "הכול בסדר? וואו, את ממש לא נראית טוב". הרגשתי כל כך רע שאפילו לא עלה בדעתי להשיב לה שגם היא לא נראית טוב. "אני יודעת, אני הולכת הביתה". "התקשרת להורים שלך?", הקשתה. "לא. אין לי איך להתקשר", שיקרתי ברישול, לא מודעת לעובדה שהבזקכארד שהוצאתי מקודם מהילקוט מבצבץ כרגע מהכיס הקדמי שלי בג'ינס. שתינו ידענו שנהוג להתקשר מהמזכירות בכלל, אבל נראה היה ששתינו משחקות משחק חדש, אני של התלמידה המרדנית שאני לא, היא של המורה הקשוחה שהיא לא. היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, כמו בוחנת האם אני כשירה לשרוד נסיעת אוטובוס מבית הספר עד לבית. "טוב", פלטה לבסוף.
האוטובוס היטלטל כמו אונייה קטנה במים סוערים, ואני עומדת בתוכו ומנסה להיאחז בעמוד השחור לידי. העמוד הזה היווה את נקודת האחיזה שלי במציאות, את כל מה ששפוי ומחזיק אותי. אבל כשראיתי שהתפנה כיסא, התיישבתי בו וזו הייתה כנראה טעות כי נראה ששוב איבדתי זמן. פתאום האוטובוס היה ריק והנהג אמר לי לרדת, הגענו לתחנה הסופית שנמצאת בקצה של השכונה ליד הפארק, כמה תחנות אחרי הבית שלי. ירדתי וידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה זה. אולי זה גיל ההתבגרות שכל כך הזהירו אותי מפניו, אולי הוא בא לתקוף אותי דווקא עכשיו באיחור של כמה שנים. חציתי את הכביש ונעמדתי מול הסניף השכונתי של קופת החולים, מתלבטת לאיזה כיוון לפנות.
חשבתי רק להיכנס לבית המרקחת ולקנות משהו נגד כאבי ראש, למרות שבכלל לא כאב לי הראש, אבל לא ידעתי מה כן כואב לי וחשבתי שכדור נגד כאב ראש בטח לא יכול להזיק. אבל על דלת בית המרקחת היה שלט שאמר שהם יצאו להפסקה, אז ניגשתי למזכירות לשאול מתי הרוקחים מתכוונים לחזור. "את באת לד"ר סימון", הקדימה המזכירה ואמרה בלי סימן שאלה בכלל, כאילו שזו עובדה ידועה והם מצפים לי. סימון הוא הרופא שלי. אף פעם לא הבנתי, אם סימון זה השם הפרטי שלו למה קוראים לו "ד"ר סימון"? אולי כי אף אחד פשוט לא יודע את שם המשפחה שלו. הוא רופא ילדים וגם רופא מומחה לאף אוזן וגרון, ותמיד חשבתי כמה זה יהיה מוזר אחרי שאני אפסיק להיות "ילדה" והוא יפסיק להיות הרופא שלי. אני אצטרך להתחיל לקרוא לרופאים "ד"ר" והם בכלל לא יבינו אותי והם לא יכירו את ההיסטוריה שלי. "לא...אה, כן", גמגמתי ושיניתי כיוון לפתע כשחשבתי שאולי הוא ייתן לי פתק מחלה להיום ואולי לעוד כמה ימים, "כן, באתי לד"ר סימון". "אוקיי, קבעת תור?" "לא. אפשר לקבוע עכשיו?". "האמת שאין הרבה אנשים עכשיו... נראה לי שאפשר בלי תור". תהיתי אז למה היא שאלה אותי מלכתחילה אם יש לי תור. בירוקרטיה טיפשית.
הלכתי לחכות מול הדלת של סימון וראיתי שם עוד אנשים, לא ספרתי אותם ולא שאלתי אם כולם לסימון אבל הבנתי שיש עוד זמן. "מי אחרון כאן?" שאלתי בגסות שלא אופיינית לי. מישהו אמר שהוא האחרון ואני אמרתי לו שעכשיו הוא אחד לפני אחרון. מישהי צעירה שאלה אותי אם אני יכולה לשים לה עין על התיק ועניתי לה שלא, היא הופתעה ואני הלכתי לעשות סיבוב לפני שיבקשו ממני עוד דברים ויצפו ממני להסכים. לקחו לי כמה שניות להבין שייתכן שעשיתי טעות נוראית, עניתי בחוצפה למישהי שאולי אני לא מכירה, אבל יש סיכוי טוב שהיא מכירה אותי או את ההורים שלי, זו שכונה קטנה וכולם מכירים את כולם. התחלתי לחשוב שהסגרתי את האני הזרה כי מי שלא מסכים הוא לא מנומס, וכולם יודעים שאני תמיד מנומסת, אני תמיד נחמדה וילדה טובה. השכנים תמיד רוצים שהילדים שלהם יהיו כמוני, ומבקשים מאמא שלי לבקש ממני לעשות שיעורים פרטיים לילדים שלהם, הם רוצים שאני אשפיע עליהם לטובה ואגרום להם לרצות ללמוד. לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל אולי הילדים של השכנים כן רוצים ללמוד, פשוט לא את מה שמלמדים בבית הספר. ואולי הם בכלל יכולים ללמד אותי.
"ילדה? ילדה?", שמעתי הד מסביב ורק עכשיו הבנתי שהכוונה אליי, אני ה"ילדה" שפונים אליה, וזה קצת שימח אותי. כלומר, עד שהבנתי שאני אמורה גם לענות, וניסיתי לפתוח את הפה ולא יצאו מילים, רק צליל מוזר כזה של המהום. "את בסדר?", האישה התקרבה וראיתי אותה במטושטש גם מקודם וגם עכשיו כשהיא התקרבה. שפשפתי את העיניים וגיליתי שהן רטובות לגמרי וכך כל הפנים שלי, מלאות בזרמים של דמעות. וזה עוד עדיין ממשיך, בלי שאני שולטת בזה. קמתי בבהלה וגיליתי שהייתי על רצפת השירותים, ליד הכיור. לא זכרתי בכלל איך הגעתי למצב הזה ומה פתאום אני בוכה, ולמה דווקא כאן. האישה המשיכה לעמוד מולי וציפתה לתשובה, אבל רציתי קודם לפענח מה באמת קורה, לפני שאענה. רציתי לענות תשובה מושכלת ולא סתם לומר ש"הכול בסדר". כי אולי זה מה שהוביל אותי למצב הזה מלכתחילה.
"אני... אני לא בטוחה", עניתי לבסוף ושמתי לב שזו הצעירה ממקודם, זו שביקשה ממני לשים עין על התיק שלה. מעניין אם היא מצאה מישהו אחר שישים עין על התיק שלה. מעניין אם היא בעצמה מרגישה צורך לשים עיניים על תיקים של אנשים. אבל עם כל הסקרנות שלי כלפיי האישה-נערה הזאת והרצון להבין למה איכפת לה ואם זה אומר גם שהיא תרכל עליי להורים בשכונה, עניין אותי יותר להבין איך הגעתי למצב שהגעתי אליו, ואיך אפשר לקרוא למצב הזה. הסתכלתי בשעון והשעה כבר הייתה שתיים עשרה. מעניין כמה זמן ישבתי כאן ובכיתי.
"את נמצאת כאן כבר ארבעים דקות", האישה הביטה בי ברחמים ושמתי לב לעיניים הירוקות והמהפנטות שלה, שנראו קצת מוכרות אבל לא מהשכונה. על הריסים שלה הייתה מסקרה שחורה, היא נראתה מאוד מטופחת ומסודרת ונורמלית. זו התמוטטות עצבים? מה שזה לא יהיה, זה בטח לא נורמלי, ובטח לא בגיל 17. "איך קוראים לך?", שאלתי פתאום והיא הופתעה אבל חייכה. "קרן. קוראים לי קרן". העיניים שלי שוב התמלאו בדמעות ולא האמנתי שאני יכולה לקבל כזו חמלה ממישהו זר. אבל אז הבנתי שהיא בטח חושבת שירדתי מהפסים לגמרי. מבחינתה אולי מעולם לא הייתי בכלל על הפסים ואולי רק העמדתי פנים לאורך כל הזמן שאני על הפסים, אבל למעשה התהלכתי בדרך צדדית ואפלה שמובילה לשום מקום. למה אני בכלל חושבת עכשיו על מה שחושבים עליי? אני צריכה להתרכז בעצמי. "התור שלך הגיע", היא פלטה לפני שהסתובבה והלכה. שטפתי פנים בכיור שעמד לצדי והתעשתתי.
המחשבה על כך שסימון יראה אותי במצב הזה הייתה קשה מנשוא, לא חשבתי שהוא יקבל את זה, הוא אף פעם לא ראה אותי ככה. תמיד זה הצטננות או כאבי ראש. אף פעם לא יותר מזה. פעם גם הייתה לי תחושה מוזרה בברך שמאל, מעין פיק בברך שלא נעלם וזה הטריד אותי, והלכתי לשאול את סימון למרות שידעתי שהוא בטח יגיד שזה כלום, אבל בכל זאת הייתי חייבת לשאול. אולי זה אותו הדבר. אולי זה כלום. אבל אני חייבת לדעת. אף אחד כבר לא חיכה מול הדלת, רק אני חיכיתי אלוהים יודע למה. לחצתי על הידית והכנסתי עצמי פנימה. ראיתי את פניו של סימון וידעתי שהכול הולך להשתנות.
סימון ישב שם עם השיער הלבן המבריק שלו והאף הענק שלו. הוא ראה אותי אבל שתק וחיכה שאתיישב. התיישבתי מולו ובהיתי בו. ראיתי את כל הקמטים, כל אחד ואחד מהם במצח, ליד העיניים ועל הלחיים. ראיתי את השיער הלבן והמלא שלו, זה הצבע הכי לבן שראיתי אי פעם, לובן טהור ונקי כמו של מלאכים. אחר כך התמקדתי באף שלו. אף גדול ובעל צורה משונה, אף כמו שאין לאף אחד אחר. על האף היו לו נימים סגולים קטנטנים ודקים, שהזדגזגו וככל שיותר הסתכלתי עליהם כך הם יותר ריתקו אותי, כמו מפה מרושתת של דרכים צדדיות שאף אחד לא יודע לאן הן מובילות, דרכים אחרות שלא כולם מודעים לקיומן. דרכים שרציתי ללכת בהן אבל לא יכולתי.
"נו?", הוא פלט לבסוף במבטא שלו, מבטא שלא יכולתי לשייך לשפה מסויימת. "אמממ...", התחלתי למלמל בקול חנוק ולדמוע בו זמנית, "אני צריכה פתקי מחלה להיום ולימים הקרובים". "בסדר", ציית והתחיל למלא פתק בחוברת הפתקים שלו. אבל הוא לא שאל אותי למה. ניסיתי להיזכר מה התאריך, אבל אולי בגלל שלא כתבתי בשיעור ההיסטוריה באותו היום, לא הצלחתי להיזכר. ועד היום אני לא לא בטוחה מה היה התאריך המדוייק, אבל זה היה בתחילת 1999 והמלך חוסיין היה אז במצב של מוות מוחי, והיה זה עניין של ימים או שבועות עד שהוא ימות. לא רציתי שהוא ימות וכשבאה לבסוף ההודעה שהוא מת סירבתי להשלים עם זה.
"זה לא הכול", פתחתי ואמרתי לאחר שסימון הגיש לי את הפתק. לא הייתי בטוחה מה אני עומדת לומר. סימון ישב מולי בשקט והיה לו את כל הזמן שבעולם. "אני חושבת שהייתי בסדר עד היום, והיום פתאום הכול לא בסדר. זה לא שמשהו פיזית לא בסדר. אתה מבין?". סימון הנהן והדמעות החלו שוב לזרום מעצמן ושטף של מילים ליווה אותן כמו פסנתר. "הכול בסדר, אתה מבין? אבל לא בשבילי. אני לא רוצה להתבגר", התייפחתי. "במובן מסוים אני כבר בוגרת כי אין לי מצבי רוח", התחלתי לפתע לצחוק תוך כדי בכי, כי מה זה אם לא מצב רוח. "בדרך כלל", הוספתי, "ואין לי משברים והתמוטטויות עצבים. אין אצלי מצבים קיצוניים. אני תמיד עושה את מה שצריך לעשות. אני לא חושבת על דברים יותר מדיי ואני לא עצובה מדיי או שמחה מדיי". הפסקתי לדבר כשהתחלתי לשמוע את עצמי ושום דבר ממה שאמרתי לא נשמע הגיוני.
נזכרתי פתאום במיטל, החברה הכי טובה שהייתה לי בחטיבת הביניים, שהייתה בדיוק ההיפך ממני, היא הייתה אקסצנטרית וזעזעה את העולם שלי. היא הייתה מרדנית ורצתה לנסות הכול. אולי מה שחיבר בינינו הייתה ההרגשה של שתינו שאנחנו רוצות להיות ילדות לנצח, רק שאני הרגשתי כבר אז שהילדות שלי הולכת ומתמסמסת ושכל ניסיון לחזור להיות ילדה יהיה העמדת פנים אחת גדולה. קינאתי במיטל שהצליחה לא לחשוב לשנייה על מה שאחרים חושבים עליה. בכיתה ט' התחברתי למישהי אחרת, מישהי נורמלית ובוגרת יותר ומבלי להתכוון השארתי את מיטל מאחור. היא כעסה עלי ומשם הכול התחיל להתדרדר. היא התחילה לעשן ולהבריז משיעורים. ההורים שלה התקשרו אליי כמה פעמים לשאול אותי איפה היא, והבנתי שלא רק מבית הספר היא מתחילה להיעלם.
כולם דיברו על זה שהיא מתחילה להיות "פריקית", להתלבש מוזר ולהתנהג מוזר. בשבילי זה לא היה כל כך מוזר. ניסיתי לחזור להיות איתה בקשר, התיישבתי לידה בשיעורים, ניסיתי להקשיב לדיסקים שהיא מקשיבה להם ולראות את מה שהיא רואה. אפילו הצטרפתי אליה להפסקות העישון שלה והיא עישנה לכיוון שלי וצחקה בזלזול כשהשתעלתי. מיטל נתנה לי להנות מהספק אבל שמרה על ריחוק. יום אחד היא הפסיקה להגיע לבית הספר לגמרי. שמועות אמרו שהיא עברה לבית ספר אחר, פתוח יותר. ובכיתה י' לפני שנה וחצי בערך, אני לא זוכרת את התאריך המדוייק, אבל זה היה בסוף שנת 1997, קיבלתי טלפון הבייתה. זה היה בשעות הערב. אמרו לי לשבת ואני התעצבנתי מההקדמות ונשארתי לעמוד, גם כשאמרו לי את המילים "מיטל מתה". לא הבנתי מאיפה זה נחת, הייתי המומה ורק ניסיתי להבין איך בדיוק זה קרה.
בלוויה שהייתה, הגעתי באיחור ונשארתי מאחור. אבל ראיתי בבירור את האלונקה עם הגופה וזיהיתי את קווי המתאר של מיטל. אבל עדיין לא עיכלתי את העובדה שזה סופי ושלא ניתן להשיב את הגלגל לאחור. נזכרתי בריבים המטופשים שהיו לנו לפעמים, כשעוד היינו חברות והיה לנו איכפת אחת מהשנייה. היינו רבות בלהט וטורקות אחת לשנייה את הטלפון בפרצוף, ואז בדרך כלל אחרי כמה שעות אני הייתי מתקשרת ואומרת לה שאני מצטערת ושלא התכוונתי למה שאמרתי, למרות שבדרך כלל התכוונתי למה שאמרתי. לא יכולתי לבכות, וגם לא זכור לי שניסיתי. התעסקתי יותר בתעלומה של מה קרה בדיוק. אבל זה היה נראה שלא רוצים לפתוח את הנושא הזה, שזה יהיה כואב מדיי.
היועצת של בית הספר תפסה אותי בדרך חזרה מהלוויה ואמרה לי שהיו לה כמה שיחות עם מיטל לפני שהיא עזבה ושהיא דיברה עליי. שתקתי וניסיתי להגן על עצמי בחומה של אדישות. "את היית המצפון שלה", היא אמרה בקול רך ואני הגברתי את הצעדים שלי והלכתי לכיוון האוטובוס. נזכרתי שמיטל אמרה לי שהמאמן שלה אמר לה שיש לה עצמות כבדות ושזה מה שמפריע לה להתקדם בהתעמלות האומנותית. באותו הזמן אני צחקתי, "מה הקשר בין עצמות כבדות וקושי להתקדם"? מיטל התעצבנה, אמרה שמתישהו גם אני אבין. באוטובוס חזרה הביתה ניסיתי להבין מה זה אומר שהייתי המצפון שלה, ואם זו האשמה או ניסיון לא מוצלח לעודד.
בימים שלאחר מכן התרכזתי בפרטים הטכניים ולמרות שהמשטרה בעצמה עדיין חקרה, התעקשתי לעקוב ולהבין כל פרט. מבלי לדעת את זה אז, בעצם חיפשתי אשמים. החברה הכי טובה שלי אז, הנורמלית והבוגרת, האשימה את ההורים של מיטל שלא ידעו מה קורה איתה ולא דאגו. אני מנחשת שהמציאות הייתה יותר מורכבת מזה. היא הרחיקה אותם כמו שהיא הרחיקה אותי. כשניסיתי להבין מה בעצם היה באותו הלילה, הבנתי שחסרות לי עובדות. בבית הספר דיברו על כך שהיא מתה כתוצאה משילוב קטלני של תרופות נגד דיכאון ואלכוהול. בכתבת תחקיר אזוטרית שמצאתי בעיתון המקומי נתקלתי בסיפור אחר.
"ואתה יודע", אמרתי לסימון לאחר שסיפרתי לו הכול, "אני חושבת שבעצם אף פעם לא התאבלתי כמו שצריך. לא חשבתי על מה שאני מרגישה אלא התעסקתי יותר בשאלות כמו מה קרה ואיך זה קרה, ניסיתי לנתח כל דבר, כמו בניתוח שלאחר המוות, כמו שבאמת עשו למיטל". השתתקתי וסימון הביט בי במבט מרוכז. "האמת היא שאני ממש מתגעגעת אליה", התפרצתי בבכי פתאומי כשהבנתי. "אף פעם לא אמרתי לה את זה. כשלא היינו חברות וכשהיא נעלמה מבית הספר ידעתי שהיא אולי רחוקה, אבל לא רחוקה מדיי. ושאם אני אתאמץ אולי הדרכים שלנו יצטלבו שוב, אולי בעוד חמש שנים או עשר שנים. אולי אף פעם. אבל רק המחשבה שמתישהו זה יכול לקרות נתנה לי שקט. עכשיו אני מבינה שזה כבר אף פעם לא יוכל לקרות".
סימון נתן לי לבכות כך שעה ארוכה ואפילו לא הציע לי נייר לנגב את הדמעות, הוא פשוט הסתכל והקשיב והיה שם. כשמתבגרים זה לא אומר שמפסיקים להרגיש או שלא מבטאים את הרגשות. וזה בטח לא אומר שמדחיקים דברים. "נכון?", שאלתי ברעד והרמתי את עיניי בתקווה לעבר סימון. סימון חייך ולא ענה.
היהדות שולטת!
וואו! נתקלתי באתר מדהים ומעורר המון דמיון והשראה... זה האתר:
http://213.8.106.62/mythology/myth/myth_jewish.htm
איך הגעתי לזה בכלל? פגישה עם בחור צעיר שסיפר לי על הספר "אלים אמריקאים" עוררה את סקרנותי. קראתי על הספר ותקציר של העלילה וזה היה נשמע לי מופרך והזוי אבל בו-זמנית גם מדהים ויצירתי בטירוף. אח"כ הוא סיפר לי על הרעיון שלו להתעמק באלים יהודיים ויצורים שונים מהדמונולוגיה היהודית. בקיצור אז חיפשתי על זה קצת והגעתי גם לזה:http://213.8.106.62/mythology/myth/jewish_demon.htm
מי שמכיר אותי יודע כמה חסר סיכוי זה לשמוע ממני המלצות כאלה. אני לרוב דיי מזלזלת בז'אנר הפנטזיה העמוס לעייפה כל מיני יצורים מוזרים ועלילות מופרכות. אבל לזה דווקא מאוד התחברתי, לרעיון שיש אלים שחיים בתוכנו. שהם חלק מההווי שלנו עוד מתחילת היהדות. יש לנו מלאכים, מפלצות, שדים... וואו! תמיד ראיתי בתנ"ך יצירה מדהימה מלאת עומק ואינספור נדבכים, אבל עד עכשיו באמת לא ראיתי כ"כ את הצד הפנטסטי שבזה. שוב זה רק ממחיש בעיניי שזו הדת הכי הכי טובה בעולם!
מצד אחד אנחנו רואים סיפורים על מלכים פגומים, על שחיתות, על הטבע האנושי. מצד שני הגדולה של האנושות, על השינויים המדהימים שאנשים "פשוטים" מסוגלים לחולל.
ומצד שלישי: עולם מופלא של דמיון עם יצורים מיתיים, יש מלאכים טובים יותר ויש פחות, יש את מלאך המוות (סמאל) ואת מלאך הרפואה (רפאל). מאבקי כוחות בין טוב לרע ובין הכוח של האנשים לבין הכוח של יצורים בעלי כוחות על-טבעיים.
אני מלאת יראה מול העולם הזה. כל כך מופלא ומרתק!
היומן הראשון שלי
התחלתי לכתוב בגיל דיי קטן, אני חושבת שאולי הייתי בת 10. אני לא יודעת עד כמה ניתן להחשיב את מה שעשיתי אז "כתיבה", אבל אם הקריטריון הוא התחושה שלי לגבי זה, אז כן- זו הייתה כתיבה.
אחי הקטן נולד, וערכנו טקס ברית מילה. הגיעו דיי הרבה אנשים: המשפחה, החברים של ההורים, החברים שלי, החברים של הסבתא ושל הסבא. זה היה אחד הארועים הכי כיפיים שהיו לי בתור ילדה. אבא שלי שכר מצלמת וידאו והוא צילם אותי מנפחת בלונים ענקיים. לרוב זה היה נגמר בזה שהם היו מתפוצצים לי בפרצוף ונדבקים על כל הפנים והשיער. אבל לא היה לי אכפת והמשכתי. כילדה המשכתי גם בזמן שבלונים אחרים, כואבים יותר, התנפצו לי בפנים.
קיבלנו הרבה ברכות והרבה מתנות באותו אירוע. אחת מהן אני זוכרת עד היום- היומן הראשון שלי. אני חושבת שקיבלתי אותו מאמא של חבר שהיה לי באותו הזמן בשם נמרוד, הוא היה גר לידי והיינו מתראים מדיי פעם, משחקים ב"צבי הנינג'ה" ורואים סרטים יחד. היא תמיד אירחה אותי עם מיץ תפוחים שהכינה מקופסה כזאת של רכז קפוא, של פריגת. היה לזה את הטעם הכי טעים והיא הייתה האמא שהכי רציתי שתהיה שלי.
היא נתנה לי את היומן ואפילו לא נראה לי שהיא עטפה אותו, הוא היה פשוט באריזה של הניילון הצמודה. יומן לבן קטן עם דפים קטנים ושורות קטנות. אבל מה שהרשים במיוחד זה שכל החלק החיצוני של הדפים היה מוזהב ועל היומן היה מנעול קטן ומפתח. התאהבתי מייד. קראתי ליומן "דפי זהב" (ללא קשר לספר העבה של הטלפונים) והתחלתי לכתוב בו. כתבתי על אחותי שעצבנה אותי, כתבתי על אמא שלי שהכאיבה לי, כתבתי על החברות שלי, על הילדים בבית הספר. כתבתי על הכול. זה שמר עליי. היומן הזה היה החבר הכי טוב ונאמן שלי. ביום שנגמרו לי הדפים בו, לפני שהלכתי לישון, כתבתי לו שאני אתחיל יומן חדש ושאני אתגעגע אליו, אבל אני חייבת להחליף יומן כי הוא נגמר ושהוא לא ייעלב.
שכחתי אותו והמשכתי. אבל מאז לא הצלחתי לשחזר את הדבקות הזאת לכתיבה ביומן.
חיבוקים שבורים- שברים של תסריט
חזרתי עכשיו מצפייה בסרט החדש של אלמודובר, "חיבוקים שבורים". יצאתי בתחושה קצת מעורבת. אני לא בטוחה אם אהבתי את הסרט. משהו בו מאוד לא שלם ומפוזר על יותר מדיי רעיונות. מאוד אהבתי את פנלופה קרוז (איך אפשר שלא?) ומאוד אהבתי את האווירה. תמיד בסרטים של אלמודובר יש אווירה של חיים גדולים מהחיים, אנשים דרמטיים, משהו עסיסי מאוד. מצד שני את הסרט הזה קצת פחות אהבתי כי יש בו משהו יותר מדיי טלנובלי אולי? הדיאלוגים ארוכים מאוד והמשחק לפעמים קצת מוגזם לטעמי.
צונאמי- סיפור
אחרי שהאגרופים על הדלת לא עזרו, פתחתי את הדלת והכנסתי את עצמי פנימה. צעדתי לעבר מקור הרעש כשכל עצב בגופי מתוח ומוכן להתפוצצות וכיביתי אותו. יש לה מזל שלא ניפצתי לה אותו. יעל שכבה על המיטה, אחוזה בשינה עמוקה. שוב אני לא מבין למה תמיד אני זה שצריך להתעורר מהשעון המעורר שלה. ואיך לעזאזל היא מצליחה להמשיך לישון עם רעש מחריש אוזניים שכזה. היא ככל הנראה שוב עישנה עם חנוך אתמול. אני הראשון להודות שיש לו חומר טוב שמעיף אותך, אבל הזהרתי אותה כמה וכמה פעמים שלא תגזים עם זה. זה התחיל בשאכטה קטנה מדיי פעם והתפתח אצלה לקצת בשביל להירגע לפני המבחנים, ולאחרונה כבר יש תחושה שחלק אינטגראלי מדיי מהזמן שלה היא על גראס.
"יעל? יעל? את חייבת לקום לאוניברסיטה", ניסיתי להעיר אותה. "יש לך שיעור ב...", ניסיתי להיזכר מה מופיע אצלה במערכת, "אה...", היא בכלל שומעת אותי? "צוהר ליחסים בינלאומיים". יעל נאנחה בעייפות, והתכרבלה עמוק יותר בשמיכה, מסרבת להצטרף למציאות הקרה שמחוץ למיטה. ריחמתי עליה ואני אפילו לא יודע למה. למה היא מתייסרת כל כך. למה כל כך קשה לה לקום בבוקר. כל בוקר. למה אין לה סיבה. יש לה חבר שאוהב אותה ואם לסמוך על העדויות, גם היא דיי אוהבת אותו. יש לה את המשפחה המושלמת, עבודה גמישה, היא מצטיינת דיקן ואם כל זה לא מספיק אז יש לה אותי בתור שותף ואני, באופן מילולי, הסמרטוט שלה.
אני מכין לה קפה כל בוקר, מבשל כל ערב מכל הלב ובנוסף משמש גם על תקן עוזרת הבית שלה, והיא עוד מעיזה להתלונן. פתאום התעצבנתי על כל הסיטואציה, למה אני מבזבז כבר רבע שעה בניסיון להעיר את הנסיכה המפונקת הזאת, שתסתדר לבד. או שהחבר היפיוף שלה ידאג לה כבר. מתי באמת הוא אמור לחזור לארץ, תהיתי. הלכתי לסלון והדלקתי טלוויזיה, וכהמשך טבעי, כורח המציאות שלי כעבד נרצע שלה, הלכתי למטבח והדלקתי את הקומקום. אחר כך גם הלכתי להדליק את הדוד, שיהיו לה מים חמים.
אני חייב לעשות לה התערבות, או איך שלא קוראים לזה, חשבתי. היא חייבת להרגיע עם הגראס. נמאס לי לעשות הכול בבית הזה ולהרגיש שאני המבוגר האחראי היחיד כאן. תכננתי כבר בלב את המילים שאני אגיד, את הטקסט שישכנע, ובהיסח הדעת קלטתי את קולו של הקריין בטלוויזיה אומר משהו על צונאמי בתאילנד. עשרות ישראלים נעדרים. לא ידוע גורלם. פתאום החושים שלי התחדדו. ידעתי שהחבר של יעל, רונן, בדיוק נמצא בתאילנד, כבר כמה שבועות.
חייגתי באצבעות רועדות לידידה שלי, מיטל שלוקחת אינפי ביחד עם רונן. "מיטל, זה אודי...", גיששתי. "את שמעת על הצונאמי שהיה אתמול?". מיטל נשמעה כאילו קמה משינה ושאלה, מבולבלת, "צונאמי... מה זה צונאמי?". חשבתי לרגע, איך באמת מסבירים מה זה צונאמי. "לא משנה, יש לך את המספר של רונן? הוא איתך באינפי". "אינפי... מה זה אינפי?". "זה הקורס הטיפשי הזה בחדו"א, נו!". ואז קלטתי שהיא עדיין רדומה והיא בטח תשאל "חדו"א... מה זה חדו"א?". וכל מושג שאני אגיד היא תשאל אותי מה זה. תלמידי מתמטיקה פילוסופיים בסתר, יותר ממה שחושבים עליהם. או שהם פשוט יותר טיפשים בגלוי ממה שנראה בסתר.
ניתקתי וחזרתי לחדר של יעל, הפעם נחוש בדעתי להעיר אותה. הפעם עם סיבה מספיק טובה. עמדתי לגעור בה ולנער אותה, אבל במקום זה הסתכלתי עליה ישנה. פתאום עלתה בי המחשבה שטוב היא עושה. אולי לא צריך לקום. ואולי אני לא צריך לעשות הכול בבית הזה. אולי אני צריך להפסיק להיות המבוגר האחראי שמפסיק את הכיף ועוצר את החגיגה. אולי אני צריך במקום זה להצטרף לחגיגה. אחרי הכול, לא סתם נטבע הביטוי "סטודנט חופשי". מה הטעם להיות סטודנט אם אני לא חופשי? טבעתי חזרה במיטה.
הפלגתי ביאכטה עם אלטון ג'ון והוא שר, מחופש לתרנגול, עם משקפי שמש ורודים. הוא היה קצת שיכור ושר את "the bitch is back". ליוויתי אותו אבל הרגשתי תוך כדי שהוא קצת הורס את השיר. הוא שר בזעם ובאובר-דרמטיות, אפילו בשבילו. פתאום שמתי לב שהמים עולים במהירות, כמו לבה של מים שבאה מהקרקעית, תוך שניות הכול כוסה במים. אלטון ג'ון נעלם ונחנקתי ולא יכולתי להמשיך ללוות אותו. בבת אחת שקעתי למטה ומרגע שהייתי למטה כבר יכולתי לצלול ולא הייתי צריך אוויר. נעתי בחופשיות כמו דג וראיתי אלמוגים וגם את השברים של הטיטאניק. מרחוק זיהיתי את התליון עם האבן הכחולה הענקית שהזקנה זרקה בסוף של הסרט, ושחיתי לקראתו במרץ. התליון נצנץ אליי וקרא לי.
"אודי. אודי, קום כבר!", המים טלטלו אותי, "יואו! קום כבר!". פקחתי את עינייי וראיתי את יעל מעליי. "אני לא מאמינה שנתת לי להמשיך לישון! איזה חוסר אחריות משווע! והשארת את הדוד דולק. אתה קולט שהוא דלק ככה במשך 3 שעות עכשיו?! אתה יודע כמה כסף זה? מה עובר עליך היום?" "בוקר טוב גם לך", הצלחתי למלמל כשקלטתי לבסוף איפה אני ומול מי אני מתמודד. אחרי כמה שניות נזכרתי בחלום ונזכרתי בצונאמי.
"וואו, מה השעה עכשיו?", זינקתי כמו הכובען המטורף, "אני חייב לזוז!", או שבעצם היה זה הארנב. התלבשתי בחופזה מול עיניה המשתאות של יעל. היא נסוגה לסלון מהגל הסייסמי בדמותי. הכנסתי מהר כמה דפים ועט לתיק, עברתי באמבטיה ושטפתי פנים ואז עברתי במטבח ולקחתי אתי תפוז. מיששתי אותו והוא הרגיש לי מוכר, כנראה מהחלום הרהרתי. ואז הגל המשיך ועבר גם בחדר של יעל ולקח לה את הפלאפון. סגרתי את הדלת מאחוריי על יעל מטושטשת ומפוזרת. או שזה הייתי אני.
בדרך לקמפוס ראיתי בור ענק פעור באדמה ושם נפטרתי מהפלאפון של יעל. באוניברסיטה פגשתי את מיטל והיא הייתה לחוצה, התנצלה על כך שלא ענתה לי בבירור כשהתקשרתי אליה מוקדם יותר. "הבנתי שהוא בתאילנד, ושמעתי עכשיו על הצונאמי הזה...", התייסרה, "שמעתם ממנו? יעל שמעה ממנו?". מלמלתי כמה מילים לא ברורות והסתלקתי לשיעור באוקייאנוגרפיה פיזיקלית. בהפסקה קפצתי לחנוך וביקשתי ממנו את החומר המשובח ביותר שיש לו. "זה ארוע מיוחד", הסברתי, "שמע, אני צריך משהו שמוחק את הזיכרון לגמרי". "משהו כמו צונאמי", הוא התבדח. אני אישית לא מצאתי את זה משעשע.
בדרך חזרה לדירה עברתי היכן שהיה הבור אבל התקשיתי למצוא אותו. סרקתי כמה מאות מטרים לפני הנקודה שבה חשבתי שהוא נמצא וכמה מאות מטרים אחרי, אבל הבור נעלם. הבור נמחק מעל פני האדמה. וכל זה בגלל שהשלכתי את הפלאפון של יעל לשם, תהיתי. לא יכולתי להימנע מהמחשבה ששיניתי סדרי עולם. ששיניתי את דרך הטבע. שאני גרמתי לצונאמי הזה. ועכשיו גם כיסיתי את הבור. טשטשתי את הראיות.
ניסיתי לנתח את ההתנהגות המשונה שלי ולהבין מה בדיוק עובר עליי. השתגעתי או מה? לנסות להסתיר מיעל את העובדה שהחבר שלה נעדר בתאילנד? איזה מין בן אדם שפל ונלוז עושה דבר כזה? למה שאני אעשה דבר כזה? מה המטרה שלי? מה אני מקווה לקבל מכל זה? איזה מין חבר אני? איזה מין שותף אני? וחשוב מכל זה- מה, אני מטומטם? היא הרי תקבל את המידע הזה בסוף, בצורה זו או אחרת, זה לא שהפלאפון זו הדרך היחידה לתקשר, היו אמצעים לתקשר גם לפני זה. ומה אם רונן מת, החרידה בי המחשבה, ואני מנעתי ממנה את המידע על ההלוויה? היא לא תסלח לי על זה לעולם.
חזרתי הביתה וזרקתי את התיק. ניסיתי לגשש אם יעל שם, ואז קיבלתי הארה שאם יעל לא בבית, לא תהיה לי דרך לאתר אותה בלי הפלאפון. כנראה שבכל זאת חסרים לי אמצעי תקשורת אחרים איתה. קיוויתי שהיא בבית. שמעתי קולות מהסלון. עברתי במסדרון ולהבזק שנייה ראיתי את עצמי במראה שתלוייה שם ונראיתי רע. נראיתי מאוד רע.
"אהלן, גבר! מה קורה?", שמעתי קול אבל לא עיכלתי את הפנים שעמדו מולי. "הכול בסדר, אודי? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים". זה היה הקול של רונן והוא עמד שם במלוא תפארתו, לא מגולח ומוזנח, ויעל שלי לידו. הוא קרב אליי ונתן לי צ'פחה גברית על השכם. "תגיד אודי, ראית במקרה את הפלאפון שלי? לא מצאתי אותו הבוקר...", תהתה יעל, "טוב, הלכתי לישון דיי מעושנת אתמול. אין לי מושג איפה שמתי אותו. ואגב, אני מצטערת שהתעצבנתי עליך הבוקר. אה!", ניעורה לפתע. "מה אני עומדת ומדברת כאן על שטויות. שמעת על הצונאמי שהיה אתמול בתאילנד? משהו מטורף! מזל שכשזה קרה רונני היה כבר על הטיסה חזרה".
"צונאמי... מה זה צונאמי?"
בלילה כשהם ישנו מחובקים ישבתי לבד ועישנתי לבד קצת מהחומר שחנוך נתן לי. החומר הזה באמת מעיף אותך. כמעט שכחתי לכמה שעות כמה אני רוצה את יעל לעצמי. וכמה אני חייב להשיג חברה, דחוף אבל!
מה בדמיון שלי?
הדמיון שלי מאוד מגוון. אני יכולה לחשוב על הדברים הכי אפלים ומחרידים ומצד שני אני יכולה לדמיין מקומות קסומים ומופלאים. אני חושבת שהעולם זקוק גם לטוב וגם לרע, וכך בכל אופן העולם הפנימי שלי עובד.
באתר אפרסם:
סיפורים שכתבתי
רעיונות שיש לי
סצינות
מחשבות על כתיבה
התייחסות שלי ליצירות ספרותיות, קולנועיות וטלוויזיוניות שונות
ברוכים הבאים לדמיון שלי
