חזרתי עכשיו מצפייה בסרט החדש של אלמודובר, "חיבוקים שבורים". יצאתי בתחושה קצת מעורבת. אני לא בטוחה אם אהבתי את הסרט. משהו בו מאוד לא שלם ומפוזר על יותר מדיי רעיונות. מאוד אהבתי את פנלופה קרוז (איך אפשר שלא?) ומאוד אהבתי את האווירה. תמיד בסרטים של אלמודובר יש אווירה של חיים גדולים מהחיים, אנשים דרמטיים, משהו עסיסי מאוד. מצד שני את הסרט הזה קצת פחות אהבתי כי יש בו משהו יותר מדיי טלנובלי אולי? הדיאלוגים ארוכים מאוד והמשחק לפעמים קצת מוגזם לטעמי.