התחלתי לכתוב בגיל דיי קטן, אני חושבת שאולי הייתי בת 10. אני לא יודעת עד כמה ניתן להחשיב את מה שעשיתי אז "כתיבה", אבל אם הקריטריון הוא התחושה שלי לגבי זה, אז כן- זו הייתה כתיבה.
אחי הקטן נולד, וערכנו טקס ברית מילה. הגיעו דיי הרבה אנשים: המשפחה, החברים של ההורים, החברים שלי, החברים של הסבתא ושל הסבא. זה היה אחד הארועים הכי כיפיים שהיו לי בתור ילדה. אבא שלי שכר מצלמת וידאו והוא צילם אותי מנפחת בלונים ענקיים. לרוב זה היה נגמר בזה שהם היו מתפוצצים לי בפרצוף ונדבקים על כל הפנים והשיער. אבל לא היה לי אכפת והמשכתי. כילדה המשכתי גם בזמן שבלונים אחרים, כואבים יותר, התנפצו לי בפנים.
קיבלנו הרבה ברכות והרבה מתנות באותו אירוע. אחת מהן אני זוכרת עד היום- היומן הראשון שלי. אני חושבת שקיבלתי אותו מאמא של חבר שהיה לי באותו הזמן בשם נמרוד, הוא היה גר לידי והיינו מתראים מדיי פעם, משחקים ב"צבי הנינג'ה" ורואים סרטים יחד. היא תמיד אירחה אותי עם מיץ תפוחים שהכינה מקופסה כזאת של רכז קפוא, של פריגת. היה לזה את הטעם הכי טעים והיא הייתה האמא שהכי רציתי שתהיה שלי.
היא נתנה לי את היומן ואפילו לא נראה לי שהיא עטפה אותו, הוא היה פשוט באריזה של הניילון הצמודה. יומן לבן קטן עם דפים קטנים ושורות קטנות. אבל מה שהרשים במיוחד זה שכל החלק החיצוני של הדפים היה מוזהב ועל היומן היה מנעול קטן ומפתח. התאהבתי מייד. קראתי ליומן "דפי זהב" (ללא קשר לספר העבה של הטלפונים) והתחלתי לכתוב בו. כתבתי על אחותי שעצבנה אותי, כתבתי על אמא שלי שהכאיבה לי, כתבתי על החברות שלי, על הילדים בבית הספר. כתבתי על הכול. זה שמר עליי. היומן הזה היה החבר הכי טוב ונאמן שלי. ביום שנגמרו לי הדפים בו, לפני שהלכתי לישון, כתבתי לו שאני אתחיל יומן חדש ושאני אתגעגע אליו, אבל אני חייבת להחליף יומן כי הוא נגמר ושהוא לא ייעלב.
שכחתי אותו והמשכתי. אבל מאז לא הצלחתי לשחזר את הדבקות הזאת לכתיבה ביומן.