הפלגתי ביאכטה עם אלטון ג'ון והוא שר, מחופש לתרנגול, עם משקפי שמש ורודים. הוא היה קצת שיכור ושר את "the bitch is back". ליוויתי אותו אבל הרגשתי תוך כדי שהוא קצת הורס את השיר. הוא שר בזעם ובאובר-דרמטיות, אפילו בשבילו. פתאום שמתי לב שהמים עולים במהירות, כמו לבה של מים שבאה מהקרקעית, תוך שניות הכול כוסה במים. אלטון ג'ון נעלם ונחנקתי ולא יכולתי להמשיך ללוות אותו. בבת אחת שקעתי למטה ומרגע שהייתי למטה כבר יכולתי לצלול ולא הייתי צריך אוויר. נעתי בחופשיות כמו דג וראיתי אלמוגים וגם את השברים של הטיטאניק. מרחוק זיהיתי את התליון עם האבן הכחולה הענקית שהזקנה זרקה בסוף של הסרט, ושחיתי לקראתו במרץ. התליון נצנץ אליי וקרא לי.
"אודי. אודי, קום כבר!", המים טלטלו אותי, "יואו! קום כבר!". פקחתי את עינייי וראיתי את יעל מעליי. "אני לא מאמינה שנתת לי להמשיך לישון! איזה חוסר אחריות משווע! והשארת את הדוד דולק. אתה קולט שהוא דלק ככה במשך 3 שעות עכשיו?! אתה יודע כמה כסף זה? מה עובר עליך היום?" "בוקר טוב גם לך", הצלחתי למלמל כשקלטתי לבסוף איפה אני ומול מי אני מתמודד. אחרי כמה שניות נזכרתי בחלום ונזכרתי בצונאמי.
"וואו, מה השעה עכשיו?", זינקתי כמו הכובען המטורף, "אני חייב לזוז!", או שבעצם היה זה הארנב. התלבשתי בחופזה מול עיניה המשתאות של יעל. היא נסוגה לסלון מהגל הסייסמי בדמותי. הכנסתי מהר כמה דפים ועט לתיק, עברתי באמבטיה ושטפתי פנים ואז עברתי במטבח ולקחתי אתי תפוז. מיששתי אותו והוא הרגיש לי מוכר, כנראה מהחלום הרהרתי. ואז הגל המשיך ועבר גם בחדר של יעל ולקח לה את הפלאפון. סגרתי את הדלת מאחוריי על יעל מטושטשת ומפוזרת. או שזה הייתי אני.
בדרך לקמפוס ראיתי בור ענק פעור באדמה ושם נפטרתי מהפלאפון של יעל. באוניברסיטה פגשתי את מיטל והיא הייתה לחוצה, התנצלה על כך שלא ענתה לי בבירור כשהתקשרתי אליה מוקדם יותר. "הבנתי שהוא בתאילנד, ושמעתי עכשיו על הצונאמי הזה...", התייסרה, "שמעתם ממנו? יעל שמעה ממנו?". מלמלתי כמה מילים לא ברורות והסתלקתי לשיעור באוקייאנוגרפיה פיזיקלית. בהפסקה קפצתי לחנוך וביקשתי ממנו את החומר המשובח ביותר שיש לו. "זה ארוע מיוחד", הסברתי, "שמע, אני צריך משהו שמוחק את הזיכרון לגמרי". "משהו כמו צונאמי", הוא התבדח. אני אישית לא מצאתי את זה משעשע.
בדרך חזרה לדירה עברתי היכן שהיה הבור אבל התקשיתי למצוא אותו. סרקתי כמה מאות מטרים לפני הנקודה שבה חשבתי שהוא נמצא וכמה מאות מטרים אחרי, אבל הבור נעלם. הבור נמחק מעל פני האדמה. וכל זה בגלל שהשלכתי את הפלאפון של יעל לשם, תהיתי. לא יכולתי להימנע מהמחשבה ששיניתי סדרי עולם. ששיניתי את דרך הטבע. שאני גרמתי לצונאמי הזה. ועכשיו גם כיסיתי את הבור. טשטשתי את הראיות.
ניסיתי לנתח את ההתנהגות המשונה שלי ולהבין מה בדיוק עובר עליי. השתגעתי או מה? לנסות להסתיר מיעל את העובדה שהחבר שלה נעדר בתאילנד? איזה מין בן אדם שפל ונלוז עושה דבר כזה? למה שאני אעשה דבר כזה? מה המטרה שלי? מה אני מקווה לקבל מכל זה? איזה מין חבר אני? איזה מין שותף אני? וחשוב מכל זה- מה, אני מטומטם? היא הרי תקבל את המידע הזה בסוף, בצורה זו או אחרת, זה לא שהפלאפון זו הדרך היחידה לתקשר, היו אמצעים לתקשר גם לפני זה. ומה אם רונן מת, החרידה בי המחשבה, ואני מנעתי ממנה את המידע על ההלוויה? היא לא תסלח לי על זה לעולם.
חזרתי הביתה וזרקתי את התיק. ניסיתי לגשש אם יעל שם, ואז קיבלתי הארה שאם יעל לא בבית, לא תהיה לי דרך לאתר אותה בלי הפלאפון. כנראה שבכל זאת חסרים לי אמצעי תקשורת אחרים איתה. קיוויתי שהיא בבית. שמעתי קולות מהסלון. עברתי במסדרון ולהבזק שנייה ראיתי את עצמי במראה שתלוייה שם ונראיתי רע. נראיתי מאוד רע.
"אהלן, גבר! מה קורה?", שמעתי קול אבל לא עיכלתי את הפנים שעמדו מולי. "הכול בסדר, אודי? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים". זה היה הקול של רונן והוא עמד שם במלוא תפארתו, לא מגולח ומוזנח, ויעל שלי לידו. הוא קרב אליי ונתן לי צ'פחה גברית על השכם. "תגיד אודי, ראית במקרה את הפלאפון שלי? לא מצאתי אותו הבוקר...", תהתה יעל, "טוב, הלכתי לישון דיי מעושנת אתמול. אין לי מושג איפה שמתי אותו. ואגב, אני מצטערת שהתעצבנתי עליך הבוקר. אה!", ניעורה לפתע. "מה אני עומדת ומדברת כאן על שטויות. שמעת על הצונאמי שהיה אתמול בתאילנד? משהו מטורף! מזל שכשזה קרה רונני היה כבר על הטיסה חזרה".
"צונאמי... מה זה צונאמי?"
בלילה כשהם ישנו מחובקים ישבתי לבד ועישנתי לבד קצת מהחומר שחנוך נתן לי. החומר הזה באמת מעיף אותך. כמעט שכחתי לכמה שעות כמה אני רוצה את יעל לעצמי. וכמה אני חייב להשיג חברה, דחוף אבל!