הדלת של סימון

1.12.2009 14:59

היום התחיל כמו כל יום אחר. השעון המעורר צלצל והפסיק את החלומות שאני לא זוכרת שהיו לי. שמעתי את ההורים שלי מתווכחים על משהו אבל זה לא נשמע כמו משהו דרמטי מדיי והלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים. ואז כשהסתכלתי במראה על עצמי זיהיתי שאני לא נראית אותו הדבר. הרגשתי כאילו נשאבתי לעולם שאני לא שייכת אליו, והחפצים והאנשים סביבי הם בעצם זרים. או שאולי הם לא הזרים, ואני בעצם זו שזרה. אמא שלי הסיעה את אחותי ואותי לבית הספר ונהגה כמו מטורפת, חתכה אנשים, האיצה ובלמה בפתאומיות לסירוגין, ואחרי כל פעם כזאת מלמלה בשקט "סליחה". כאילו שאפשר להחזיר את הבלימה לאחור. פשפשתי בילקוט שלי וגיליתי ששכחתי את מחברת ההיסטוריה שלי. אבל מצאתי את הבזקכארד שלי שחיפשתי. אבל שכחתי את מחברת ההיסטוריה שלי, הזכרתי לעצמי, ובלב זה ניצח את זה שמצאתי את הבזקכארד שלי. אולי זה היה רק התירוץ שלי לתת לעצמי לשקוע.
"מתי את מסיימת?", אמא שלי שאלה כאילו שהיא מצפה שזה יקרה כבר. שאני אסיים. "בשתיים. אני אחזור באוטובוס. ביי". סגרתי את הדלת והתחלתי ללכת. אחותי הלכה לצדי ואמרה משהו על הפרוייקט שיש לה במדעים, ושמעתי אותה באופן עמום. ועם כל צעד שלי שמעתי פחות ופחות, כאילו שאני צוללת יותר ויותר עמוק אל מתחת למים. וזו לא חוויה נעימה כמו שמראים בטלוויזיה שאנשים צוללים ורואים אלמוגים ודגים צבעוניים. זה כמו לטבוע בסחרור שאי אפשר לצאת ממנו. אפשר רק לנסות.
הגעתי לכיתה, השיעור התחיל וכולם כבר היו שם והסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. נכנסתי בניסיון לא למשוך יותר מדיי תשומת לב אבל נתקלתי בקצה המזורגג של אחד השולחנות המזופתים שעמדו לי באמצע הדרך. התחשק לי להרים אותו בשיא העצבים, להפוך אותו ולזרוק אותו מאחד החלונות הסגורים. התחשק לי פעם אחת להשתגע, להתחרפן סופית ולזרוק את האיפוק והנימוס שלי לעזאזל. להיות ילדה מופרעת, לשבור את הכלים, ללכת מכות עם מישהו, להבריז לים ולצפצף על המורים. לעשות את המוות להורים שלי. אבל המשכתי ללכת לכיוון המקום שלי, השכן שלי יואב ישב שם והסתכל עליי הולכת. מהראש שלי בקעו צפצופים שהלכו וגברו ורק כשהתיישבתי הם נחלשו. הסתכלתי מסביב ופחדתי שמישהו שומע את מה שעובר עליי.
"את לא כותבת?", קול נכנס לפתע מבעד לבועה. הפניתי את הראש ליואב. "אתה רואה אותי כותבת?" "לא", יואב המשיך, "ואת בדרך כלל כותבת בשיעורי היסטוריה". "שכחתי את המחברת שלי". "את יכולה לסכם בשלי". הכאב שהיה עוד נסבל הגביר את אותותיו ושיתק את יכולת הדיבור שלי. "מה אתה רוצה?", לחשתי לבסוף, מלאה בזעם עצור. המורה להיסטוריה הסתכלה לכיוון שלנו תוך שהיא מדברת, והזהירה אותנו במבט שנפסיק לדבר. יואב הפך את המחברת ושרבט מילים בכתב הלא קריא שלו. הוא קירב אותה אליי כשסיים. "קיבלתי זימון למודיעין". קימצתי את האגרוף והרמתי את האגודל בקושי. קינחתי בחיוך עקום. "מה עובר עלייך היום?" "לא יודעת", כתבתי חזרה ביד רועדת, "אני לא מרגישה כל כך טוב". "אולי את צריכה ללכת הביתה". "אבל הרגע הגעתי". "הרגע? עברו כמעט שעתיים מאז שהגעת". לא האמנתי למה שקראתי. הסתכלתי בשעון והשעה הייתה עשרים לעשר. הגעתי בשמונה ועשרים. איפה הייתי בכל הזמן הזה?
בהפסקה לקחתי את הילקוט שלי והתחלתי ללכת במסדרון שנראה לי פתאום כל כך ארוך ומתפתל, למרות שאני יודעת שהוא ישר והוא גם דיי קצר. ידעתי את זה אבל לא הרגשתי את זה. שמעתי צעדים מאחוריי והיה נדמה לי שזה מישהו שעוקב אחריי, אבל המשכתי ללכת. באיזשהו שלב כבר ידעתי שזה מישהו שמנסה לעצור אותי אבל פחדתי להסתובב. "אורית?" שמעתי אבל המשכתי ללכת, "אורית!", הסתובבתי. זו הייתה המורה להיסטוריה. "הכול בסדר? וואו, את ממש לא נראית טוב". הרגשתי כל כך רע שאפילו לא עלה בדעתי להשיב לה שגם היא לא נראית טוב. "אני יודעת, אני הולכת הביתה". "התקשרת להורים שלך?", הקשתה. "לא. אין לי איך להתקשר", שיקרתי ברישול, לא מודעת לעובדה שהבזקכארד שהוצאתי מקודם מהילקוט מבצבץ כרגע מהכיס הקדמי שלי בג'ינס. שתינו ידענו שנהוג להתקשר מהמזכירות בכלל, אבל נראה היה ששתינו משחקות משחק חדש, אני של התלמידה המרדנית שאני לא, היא של המורה הקשוחה שהיא לא. היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, כמו בוחנת האם אני כשירה לשרוד נסיעת אוטובוס מבית הספר עד לבית. "טוב", פלטה לבסוף.
האוטובוס היטלטל כמו אונייה קטנה במים סוערים, ואני עומדת בתוכו ומנסה להיאחז בעמוד השחור לידי. העמוד הזה היווה את נקודת האחיזה שלי במציאות, את כל מה ששפוי ומחזיק אותי. אבל כשראיתי שהתפנה כיסא, התיישבתי בו וזו הייתה כנראה טעות כי נראה ששוב איבדתי זמן. פתאום האוטובוס היה ריק והנהג אמר לי לרדת, הגענו לתחנה הסופית שנמצאת בקצה של השכונה ליד הפארק, כמה תחנות אחרי הבית שלי. ירדתי וידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה זה. אולי זה גיל ההתבגרות שכל כך הזהירו אותי מפניו, אולי הוא בא לתקוף אותי דווקא עכשיו באיחור של כמה שנים. חציתי את הכביש ונעמדתי מול הסניף השכונתי של קופת החולים, מתלבטת לאיזה כיוון לפנות.
חשבתי רק להיכנס לבית המרקחת ולקנות משהו נגד כאבי ראש, למרות שבכלל לא כאב לי הראש, אבל לא ידעתי מה כן כואב לי וחשבתי שכדור נגד כאב ראש בטח לא יכול להזיק. אבל על דלת בית המרקחת היה שלט שאמר שהם יצאו להפסקה, אז ניגשתי למזכירות לשאול מתי הרוקחים מתכוונים לחזור. "את באת לד"ר סימון", הקדימה המזכירה ואמרה בלי סימן שאלה בכלל, כאילו שזו עובדה ידועה והם מצפים לי. סימון הוא הרופא שלי. אף פעם לא הבנתי, אם סימון זה השם הפרטי שלו למה קוראים לו "ד"ר סימון"? אולי כי אף אחד פשוט לא יודע את שם המשפחה שלו. הוא רופא ילדים וגם רופא מומחה לאף אוזן וגרון, ותמיד חשבתי כמה זה יהיה מוזר אחרי שאני אפסיק להיות "ילדה" והוא יפסיק להיות הרופא שלי. אני אצטרך להתחיל לקרוא לרופאים "ד"ר" והם בכלל לא יבינו אותי והם לא יכירו את ההיסטוריה שלי. "לא...אה, כן", גמגמתי ושיניתי כיוון לפתע כשחשבתי שאולי הוא ייתן לי פתק מחלה להיום ואולי לעוד כמה ימים, "כן, באתי לד"ר סימון". "אוקיי, קבעת תור?" "לא. אפשר לקבוע עכשיו?". "האמת שאין הרבה אנשים עכשיו... נראה לי שאפשר בלי תור". תהיתי אז למה היא שאלה אותי מלכתחילה אם יש לי תור. בירוקרטיה טיפשית.
הלכתי לחכות מול הדלת של סימון וראיתי שם עוד אנשים, לא ספרתי אותם ולא שאלתי אם כולם לסימון אבל הבנתי שיש עוד זמן. "מי אחרון כאן?" שאלתי בגסות שלא אופיינית לי. מישהו אמר שהוא האחרון ואני אמרתי לו שעכשיו הוא אחד לפני אחרון. מישהי צעירה שאלה אותי אם אני יכולה לשים לה עין על התיק ועניתי לה שלא, היא הופתעה ואני הלכתי לעשות סיבוב לפני שיבקשו ממני עוד דברים ויצפו ממני להסכים. לקחו לי כמה שניות להבין שייתכן שעשיתי טעות נוראית, עניתי בחוצפה למישהי שאולי אני לא מכירה, אבל יש סיכוי טוב שהיא מכירה אותי או את ההורים שלי, זו שכונה קטנה וכולם מכירים את כולם. התחלתי לחשוב שהסגרתי את האני הזרה כי מי שלא מסכים הוא לא מנומס, וכולם יודעים שאני תמיד מנומסת, אני תמיד נחמדה וילדה טובה. השכנים תמיד רוצים שהילדים שלהם יהיו כמוני, ומבקשים מאמא שלי לבקש ממני לעשות שיעורים פרטיים לילדים שלהם, הם רוצים שאני אשפיע עליהם לטובה ואגרום להם לרצות ללמוד. לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל אולי הילדים של השכנים כן רוצים ללמוד, פשוט לא את מה שמלמדים בבית הספר. ואולי הם בכלל יכולים ללמד אותי.
"ילדה? ילדה?", שמעתי הד מסביב ורק עכשיו הבנתי שהכוונה אליי, אני ה"ילדה" שפונים אליה, וזה קצת שימח אותי. כלומר, עד שהבנתי שאני אמורה גם לענות, וניסיתי לפתוח את הפה ולא יצאו מילים, רק צליל מוזר כזה של המהום. "את בסדר?", האישה התקרבה וראיתי אותה במטושטש גם מקודם וגם עכשיו כשהיא התקרבה. שפשפתי את העיניים וגיליתי שהן רטובות לגמרי וכך כל הפנים שלי, מלאות בזרמים של דמעות. וזה עוד עדיין ממשיך, בלי שאני שולטת בזה. קמתי בבהלה וגיליתי שהייתי על רצפת השירותים, ליד הכיור. לא זכרתי בכלל איך הגעתי למצב הזה ומה פתאום אני בוכה, ולמה דווקא כאן. האישה המשיכה לעמוד מולי וציפתה לתשובה, אבל רציתי קודם לפענח מה באמת קורה, לפני שאענה. רציתי לענות תשובה מושכלת ולא סתם לומר ש"הכול בסדר". כי אולי זה מה שהוביל אותי למצב הזה מלכתחילה.
"אני... אני לא בטוחה", עניתי לבסוף ושמתי לב שזו הצעירה ממקודם, זו שביקשה ממני לשים עין על התיק שלה. מעניין אם היא מצאה מישהו אחר שישים עין על התיק שלה. מעניין אם היא בעצמה מרגישה צורך לשים עיניים על תיקים של אנשים. אבל עם כל הסקרנות שלי כלפיי האישה-נערה הזאת והרצון להבין למה איכפת לה ואם זה אומר גם שהיא תרכל עליי להורים בשכונה, עניין אותי יותר להבין איך הגעתי למצב שהגעתי אליו, ואיך אפשר לקרוא למצב הזה. הסתכלתי בשעון והשעה כבר הייתה שתיים עשרה. מעניין כמה זמן ישבתי כאן ובכיתי.
"את נמצאת כאן כבר ארבעים דקות", האישה הביטה בי ברחמים ושמתי לב לעיניים הירוקות והמהפנטות שלה, שנראו קצת מוכרות אבל לא מהשכונה. על הריסים שלה הייתה מסקרה שחורה, היא נראתה מאוד מטופחת ומסודרת ונורמלית. זו התמוטטות עצבים? מה שזה לא יהיה, זה בטח לא נורמלי, ובטח לא בגיל 17. "איך קוראים לך?", שאלתי פתאום והיא הופתעה אבל חייכה. "קרן. קוראים לי קרן". העיניים שלי שוב התמלאו בדמעות ולא האמנתי שאני יכולה לקבל כזו חמלה ממישהו זר. אבל אז הבנתי שהיא בטח חושבת שירדתי מהפסים לגמרי. מבחינתה אולי מעולם לא הייתי בכלל על הפסים ואולי רק העמדתי פנים לאורך כל הזמן שאני על הפסים, אבל למעשה התהלכתי בדרך צדדית ואפלה שמובילה לשום מקום. למה אני בכלל חושבת עכשיו על מה שחושבים עליי? אני צריכה להתרכז בעצמי. "התור שלך הגיע", היא פלטה לפני שהסתובבה והלכה. שטפתי פנים בכיור שעמד לצדי והתעשתתי.
המחשבה על כך שסימון יראה אותי במצב הזה הייתה קשה מנשוא, לא חשבתי שהוא יקבל את זה, הוא אף פעם לא ראה אותי ככה. תמיד זה הצטננות או כאבי ראש. אף פעם לא יותר מזה. פעם גם הייתה לי תחושה מוזרה בברך שמאל, מעין פיק בברך שלא נעלם וזה הטריד אותי, והלכתי לשאול את סימון למרות שידעתי שהוא בטח יגיד שזה כלום, אבל בכל זאת הייתי חייבת לשאול. אולי זה אותו הדבר. אולי זה כלום. אבל אני חייבת לדעת. אף אחד כבר לא חיכה מול הדלת, רק אני חיכיתי אלוהים יודע למה. לחצתי על הידית והכנסתי עצמי פנימה. ראיתי את פניו של סימון וידעתי שהכול הולך להשתנות.
סימון ישב שם עם השיער הלבן המבריק שלו והאף הענק שלו. הוא ראה אותי אבל שתק וחיכה שאתיישב. התיישבתי מולו ובהיתי בו. ראיתי את כל הקמטים, כל אחד ואחד מהם במצח, ליד העיניים ועל הלחיים. ראיתי את השיער הלבן והמלא שלו, זה הצבע הכי לבן שראיתי אי פעם, לובן טהור ונקי כמו של מלאכים. אחר כך התמקדתי באף שלו. אף גדול ובעל צורה משונה, אף כמו שאין לאף אחד אחר. על האף היו לו נימים סגולים קטנטנים ודקים, שהזדגזגו וככל שיותר הסתכלתי עליהם כך הם יותר ריתקו אותי, כמו מפה מרושתת של דרכים צדדיות שאף אחד לא יודע לאן הן מובילות, דרכים אחרות שלא כולם מודעים לקיומן. דרכים שרציתי ללכת בהן אבל לא יכולתי.
"נו?", הוא פלט לבסוף במבטא שלו, מבטא שלא יכולתי לשייך לשפה מסויימת. "אמממ...", התחלתי למלמל בקול חנוק ולדמוע בו זמנית, "אני צריכה פתקי מחלה להיום ולימים הקרובים". "בסדר", ציית והתחיל למלא פתק בחוברת הפתקים שלו. אבל הוא לא שאל אותי למה. ניסיתי להיזכר מה התאריך, אבל אולי בגלל שלא כתבתי בשיעור ההיסטוריה באותו היום, לא הצלחתי להיזכר. ועד היום אני לא לא בטוחה מה היה התאריך המדוייק, אבל זה היה בתחילת 1999 והמלך חוסיין היה אז במצב של מוות מוחי, והיה זה עניין של ימים או שבועות עד שהוא ימות. לא רציתי שהוא ימות וכשבאה לבסוף ההודעה שהוא מת סירבתי להשלים עם זה.
"זה לא הכול", פתחתי ואמרתי לאחר שסימון הגיש לי את הפתק. לא הייתי בטוחה מה אני עומדת לומר. סימון ישב מולי בשקט והיה לו את כל הזמן שבעולם. "אני חושבת שהייתי בסדר עד היום, והיום פתאום הכול לא בסדר. זה לא שמשהו פיזית לא בסדר. אתה מבין?". סימון הנהן והדמעות החלו שוב לזרום מעצמן ושטף של מילים ליווה אותן כמו פסנתר. "הכול בסדר, אתה מבין? אבל לא בשבילי. אני לא רוצה להתבגר", התייפחתי. "במובן מסוים אני כבר בוגרת כי אין לי מצבי רוח", התחלתי לפתע לצחוק תוך כדי בכי, כי מה זה אם לא מצב רוח. "בדרך כלל", הוספתי, "ואין לי משברים והתמוטטויות עצבים. אין אצלי מצבים קיצוניים. אני תמיד עושה את מה שצריך לעשות. אני לא חושבת על דברים יותר מדיי ואני לא עצובה מדיי או שמחה מדיי". הפסקתי לדבר כשהתחלתי לשמוע את עצמי ושום דבר ממה שאמרתי לא נשמע הגיוני.
נזכרתי פתאום במיטל, החברה הכי טובה שהייתה לי בחטיבת הביניים, שהייתה בדיוק ההיפך ממני, היא הייתה אקסצנטרית וזעזעה את העולם שלי. היא הייתה מרדנית ורצתה לנסות הכול. אולי מה שחיבר בינינו הייתה ההרגשה של שתינו שאנחנו רוצות להיות ילדות לנצח, רק שאני הרגשתי כבר אז שהילדות שלי הולכת ומתמסמסת ושכל ניסיון לחזור להיות ילדה יהיה העמדת פנים אחת גדולה. קינאתי במיטל שהצליחה לא לחשוב לשנייה על מה שאחרים חושבים עליה. בכיתה ט' התחברתי למישהי אחרת, מישהי נורמלית ובוגרת יותר ומבלי להתכוון השארתי את מיטל מאחור. היא כעסה עלי ומשם הכול התחיל להתדרדר. היא התחילה לעשן ולהבריז משיעורים. ההורים שלה התקשרו אליי כמה פעמים לשאול אותי איפה היא, והבנתי שלא רק מבית הספר היא מתחילה להיעלם.
כולם דיברו על זה שהיא מתחילה להיות "פריקית", להתלבש מוזר ולהתנהג מוזר. בשבילי זה לא היה כל כך מוזר. ניסיתי לחזור להיות איתה בקשר, התיישבתי לידה בשיעורים, ניסיתי להקשיב לדיסקים שהיא מקשיבה להם ולראות את מה שהיא רואה. אפילו הצטרפתי אליה להפסקות העישון שלה והיא עישנה לכיוון שלי וצחקה בזלזול כשהשתעלתי. מיטל נתנה לי להנות מהספק אבל שמרה על ריחוק. יום אחד היא הפסיקה להגיע לבית הספר לגמרי. שמועות אמרו שהיא עברה לבית ספר אחר, פתוח יותר. ובכיתה י' לפני שנה וחצי בערך, אני לא זוכרת את התאריך המדוייק, אבל זה היה בסוף שנת 1997, קיבלתי טלפון הבייתה. זה היה בשעות הערב. אמרו לי לשבת ואני התעצבנתי מההקדמות ונשארתי לעמוד, גם כשאמרו לי את המילים "מיטל מתה". לא הבנתי מאיפה זה נחת, הייתי המומה ורק ניסיתי להבין איך בדיוק זה קרה.
בלוויה שהייתה, הגעתי באיחור ונשארתי מאחור. אבל ראיתי בבירור את האלונקה עם הגופה וזיהיתי את קווי המתאר של מיטל. אבל עדיין לא עיכלתי את העובדה שזה סופי ושלא ניתן להשיב את הגלגל לאחור. נזכרתי בריבים המטופשים שהיו לנו לפעמים, כשעוד היינו חברות והיה לנו איכפת אחת מהשנייה. היינו רבות בלהט וטורקות אחת לשנייה את הטלפון בפרצוף, ואז בדרך כלל אחרי כמה שעות אני הייתי מתקשרת ואומרת לה שאני מצטערת ושלא התכוונתי למה שאמרתי, למרות שבדרך כלל התכוונתי למה שאמרתי. לא יכולתי לבכות, וגם לא זכור לי שניסיתי. התעסקתי יותר בתעלומה של מה קרה בדיוק. אבל זה היה נראה שלא רוצים לפתוח את הנושא הזה, שזה יהיה כואב מדיי.
היועצת של בית הספר תפסה אותי בדרך חזרה מהלוויה ואמרה לי שהיו לה כמה שיחות עם מיטל לפני שהיא עזבה ושהיא דיברה עליי. שתקתי וניסיתי להגן על עצמי בחומה של אדישות. "את היית המצפון שלה", היא אמרה בקול רך ואני הגברתי את הצעדים שלי והלכתי לכיוון האוטובוס. נזכרתי שמיטל אמרה לי שהמאמן שלה אמר לה שיש לה עצמות כבדות ושזה מה שמפריע לה להתקדם בהתעמלות האומנותית. באותו הזמן אני צחקתי, "מה הקשר בין עצמות כבדות וקושי להתקדם"? מיטל התעצבנה, אמרה שמתישהו גם אני אבין. באוטובוס חזרה הביתה ניסיתי להבין מה זה אומר שהייתי המצפון שלה, ואם זו האשמה או ניסיון לא מוצלח לעודד.
בימים שלאחר מכן התרכזתי בפרטים הטכניים ולמרות שהמשטרה בעצמה עדיין חקרה, התעקשתי לעקוב ולהבין כל פרט. מבלי לדעת את זה אז, בעצם חיפשתי אשמים. החברה הכי טובה שלי אז, הנורמלית והבוגרת, האשימה את ההורים של מיטל שלא ידעו מה קורה איתה ולא דאגו. אני מנחשת שהמציאות הייתה יותר מורכבת מזה. היא הרחיקה אותם כמו שהיא הרחיקה אותי. כשניסיתי להבין מה בעצם היה באותו הלילה, הבנתי שחסרות לי עובדות. בבית הספר דיברו על כך שהיא מתה כתוצאה משילוב קטלני של תרופות נגד דיכאון ואלכוהול. בכתבת תחקיר אזוטרית שמצאתי בעיתון המקומי נתקלתי בסיפור אחר.
"ואתה יודע", אמרתי לסימון לאחר שסיפרתי לו הכול, "אני חושבת שבעצם אף פעם לא התאבלתי כמו שצריך. לא חשבתי על מה שאני מרגישה אלא התעסקתי יותר בשאלות כמו מה קרה ואיך זה קרה, ניסיתי לנתח כל דבר, כמו בניתוח שלאחר המוות, כמו שבאמת עשו למיטל". השתתקתי וסימון הביט בי במבט מרוכז. "האמת היא שאני ממש מתגעגעת אליה", התפרצתי בבכי פתאומי כשהבנתי. "אף פעם לא אמרתי לה את זה. כשלא היינו חברות וכשהיא נעלמה מבית הספר ידעתי שהיא אולי רחוקה, אבל לא רחוקה מדיי. ושאם אני אתאמץ אולי הדרכים שלנו יצטלבו שוב, אולי בעוד חמש שנים או עשר שנים. אולי אף פעם. אבל רק המחשבה שמתישהו זה יכול לקרות נתנה לי שקט. עכשיו אני מבינה שזה כבר אף פעם לא יוכל לקרות".
סימון נתן לי לבכות כך שעה ארוכה ואפילו לא הציע לי נייר לנגב את הדמעות, הוא פשוט הסתכל והקשיב והיה שם. כשמתבגרים זה לא אומר שמפסיקים להרגיש או שלא מבטאים את הרגשות. וזה בטח לא אומר שמדחיקים דברים. "נכון?", שאלתי ברעד והרמתי את עיניי בתקווה לעבר סימון. סימון חייך ולא ענה.

14:59 | Labels: , , , , |

 

0 comments:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)