זוכרים שהבטחתי פוסט אופטימי? כזה שאדבר בו על סרטים שאהבתי לאחרונה? ובכן, it's pay time.


ראיתי לאחרונה שני סרטים שאהבתי: האחד הוא דרמה שמבוססת על ספר ואולי אף על סיפור אמיתי (רק המחשבה על כך מעוררת צמרמורת) והשני הוא קומדיה שמבוססת על בלוג(!) ועל ספר בישול.

הסרט הראשון הוא "פרשס". מבוסס על הספר Push, הסרט מציג גיבורה לא אופיינית: שחורה, סובלת מהשמנת יתר, אנאלפביתית, נערה בת 16 בהריון- מאביה. לא בדיוק הניקול קידמן/קייט וינסלט/שרליז ת'רון שאנחנו נהנים לראות ולהזדהות איתן כדמויות הראשיות בדרמות.

לא אתייחס יותר מדיי לעלילת הסרט (מקווה שאנשים פשוט יצפו), אלא יותר לטכניקה: הסרט מאוד יעיל במובן שהוא גורם לך לרחם על הגיבורה ולכאוב את הכאב שלה. יש שימוש בvoice over אבל במינון נכון, ורוב הסרט בנוי מפעולות ודיאלוגים שמותירים את הצופה חסר נשימה. אין הרבה מקום להרהורים, וזה בדיוק מסוג הסרטים שפועלים עליי. דמויות המורה, האח (מגולם ע"י לני קרביץ) מחממות את הלב עד כדי בכי (אין כמו הבכי המטמטם הזה מול סרט מרגש). יש אפקט של זיכוך ממש כאשר הדמות הראשית מתעמתת לבסוף עם דמות האנטגוניסט (אימה של הגיבורה, מגולמת ע"י מוניק- שאף זכתה באוסקר על תפקידה). ולכן, למרות הסוף העגום משהו, הצופה מצליח לשאוב נחמה ואופטימיות מהעובדה שהגיבורה התפתחה ועברה תהליך נפשי ולימודי מעצים ומשמעותי. בסוף הסרט היא מגיעה לתובנה שהיא לא הייתה רוצה להיות מישהי אחרת, ואז גם אנחנו לא יכולים שלא להתאהב בה.
התסריט הוא למעשה עיבוד של הספר, ופה זה המקום לציין מנין לקוחה הסצינה ששחזרתי בפוסט הלפני קודם: זוהי הסצינה הראשונה מתוך הסרט "נער קריאה". גם סרט זה הוא עיבוד מרומן (פרי עטו של ברנרד שלינק) לתסריט.
ולסרט השני, הקינוח של הפוסט: מכירים את זה שאתם צופים בסרט ואתם בוכים במהלכו לא פעם אחת, לא פעמיים וגם לא שלוש? ארבע פעמים בכיתי! "ג'ולי וג'וליה", ארבע פעמים! אתם חייבים להאמין לי, אני לא איזו בכיינית היסטרית... טוב, אין תירוץ לדבר כזה. סביר להניח שלא נורמלי לבכות 4 פעמים בסרט הזה. בסה"כ זה סרט כיפי וקליל, רק שהמשחק של מריל סטריפ הוא פשוט לא מהעולם הזה. כשהיא מצחיקה אז היא מאוד מצחיקה (אני מדברת על נחירות צחוק בלתי נשלטות) וכשהיא מרגשת היא מאוד מרגשת. זה גם נורא כיפי שיש בסרט למעשה 2 דמויות ראשיות, וכל המשחק והמעבר ביניהן זה משהו מאוד מקורי ומרענן. חובה לראות.