הפעם אני אדבר על איך מקבלים ביקורת. זה נושא שיכול להיות כאוב ורגיש, אבל הוא לא חייב להיות כזה.
יש את הקלישאה הזאת שאומרת שליוצר צריך להיות עור של פיל. האם זה נכון? אני לא בהכרח מאמינה בזה. אני מבינה את האמירה הזאת כאילו שביקורת זה משהו שעלול לפגוע בנו, וצריך לפתח "עמידות" בפניה. אבל אז זה דיי מנטרל את כל הפואנטה של ביקורת, לא?
חשוב לדעת לקבל ביקורת בצורה מקצועית, ככלי לשיפור. הרבה פעמים עצם זה שמקבלים תגובה כלשהי, גם אם בחלקה היא שלילית, זה כבר סימן טוב. מה עדיף, לקבל התעלמות ממפיק ששולחים אליו תסריט? בוודאי שלא.
אבל... חשוב גם לדעת לשים קצוץ על דעות של אנשים שמביעים את דעתם (המיותרת, לדעתכם) למרות שהם ככל הנראה לא מבינים דבר בתחום. מי שמזלזל בכם ולא מספק ביקורת בונה- שלחו אותו לתהום הנשייה. דמיינו לכם טיפקס ותמחקו יפה-יפה את כל השטויות שהוא אמר.
צריך לדעת לחסום זלזול ויחס לא נאות שמגיע במסווה של ביקורת. ביקורת היא דבר שאמור להיות מקצועי וכך היא גם אמורה להתקבל אצל היוצר, אבל אם ה"ביקורת" באה בצורה מזלזלת ופוגעת והיא לא מקצועית- אין שום סיבה להתייחס אליה ברצינות. היחס צריך להיות בהתאם. ואוהו, לא חסרות "נשמות טובות" שינסו לערער לכם את הביטחון, לטעון שאין לכם סיכוי להצליח, להציע לכם להחליף עיסוק/תחביב ועוד כהנה וכהנה. התשובה שלי לכל אלה? תקפצו לי.
הדבר אמור במיוחד לאנשים שאמורים להאמין בכם ולעודד אתכם: אם זה ההורים, בן/בת הזוג, המורה בביה"ס, החברים הקרובים, המרצה באוניברסיטה, המדריך שלכם בתנועה ועוד. אם הם לא שם בשבילכם על מה שאתם מאמינים בו, וזה יכול להיות בכל תחום שאתם שואפים להצליח בו- אל תקשיבו לחרא שלהם! לפעמים דווקא האנשים שהכי קרובים אלינו יכולים להיות גם הכי הרסניים ולהשאיר שריטות שאח"כ מאוד קשה לרפא. חשוב לחסום אמירות שלא מקובלות עלינו.
בתור מתבגרת בתיכון הייתי דיי בודדה. לא השתלבתי בחברה, נחשבתי ל"חנונית" וכמעט מדיי יום מצאתי את עצמי לבד, ממש לבד. הוריי, לא רק שלא ממש עודדו או תמכו בי בקטע הזה, אלא אף הגדילו לעשות ותרמו לתחושת הבדידות בכך שהעירו לי שאני לא חברותית, שאני לא נחמדה, שקשה לסבול אותי ועוד אמירות בסגנון זה. טוב נו, כולם יודעים ש- parents say the dumbest things.
בכל אופן, את הדוגמא הזאת אני מביאה כדי להמחיש עד כמה האנשים הקרובים אלינו יכולים "לשים לנו רגל"- אפילו אם הדבר מנוגד לחלוטין לאינטרס שלהם. אסור אסור אסור לתת להם לעשות את זה! מזווית הראייה שלהם הכוונה אולי טובה: אולי זה מתוך נסיון לעזור, אולי הם רוצים להעיר על הכשלים מתוך תקווה שתמצאו דרך לפתור אותם. אבל הדרך שהם עושים את זה? על הפנים. תחשבו על ילד שמנמן שהוריו מעירים לו על הרגלי האכילה שלו, אבל אם זה נעשה בצורה חסרת רגישות- עלולים לדחוף אותו היישר לזרועות האנורקסיה/בולימיה.
בשורה התחתונה- מי ש"מצביע אי אמון" ולא מאמין בכם וביכולות שלכם, אל תאמינו לו. זה לא משנה כמה נכשלתם אולי בעבר, אתם חייבים להמשיך לחתור לכיוון ההצלחה ולא להתייאש. יש לי, יש לי! עוד דימוי יפה (חשבתי עליו ממש עכשיו!): הספינה שלכם טבעה ואתם ועוד בחור הניצולים היחידים ועכשיו אתם צריכים איכשהו להגיע לחוף מבטחים. אתם מתחילים לשחות. הבחור צועק לכם שהיבשה רחוקה (בפועל אין לו מושג, כן?). שחבל על המאמץ. שתוותרו, אין לכם סיכוי אתם לא תחזיקו מעמד.
מה תעשו? תפסיקו לשחות? או שתגידו לעצמכם בלב "שהאידיוט הזה יפסיק כבר לקשקש, מצדי שהוא יטבע אבל אני מתכוון להגיע לחוף ויהי מה"? אצלי זו האופציה השנייה, וגם אין לי בעיה להגיד לאידיוט שהוא אידיוט בפניו, במקרה הצורך :)
איך לא מתייאשים? זו העבודה הכי קשה. מה שאני מוצאת שעוזר לי זה ממש לדמיין בצורה מוחשית איך אני מגיעה לנקודה שאני רוצה להיות בה. גם הרצון להוכיח למי שלא מאמין בי הוא מדרבן דיי חזק. אני מאוד מאמינה במשפט "ההצלחה היא הנקמה הטובה ביותר". ובואו נודה בזה, לכולנו יש איזה mortal enemy שאנחנו מפנטזים להתנקם בו, הרוזן ממונטה כריסטו סטייל. אין מה לעשות, עם כל זה שזה אולי רגש "לא בריא" יצר הנקמה זה דבר שקיים בתוכנו, אז למה לא לנצל אותו כדי לדחוף למקום טוב?
ולסיום, תרגיל: כתבו מונולוג. הגעתם לנקודת הצלחה בלתי רגילה (זכיתם בפרס נובל, קיבלתם עובד מצטיין, התקבלתם לעבודה שרציתם- כל אחד והנקודה הזו שהוא שואף אליה), ואתם עומדים מול מישהו שתקופה ארוכה לעג לכם, לא האמין בכם, ניסה להוריד אתכם. זה מונולוג שבו אתם שופכים את הכול ואומרים לו כמה הוא טעה. אתם מציינים את ה-כ-ו-ל. כל מה שעברתם, כל החרא, אתם עכשיו עם ידכם על העליונה וחשוב לכם להעביר לו את זה.
תענוג, נכון? :))

זוכרים שהבטחתי פוסט אופטימי? כזה שאדבר בו על סרטים שאהבתי לאחרונה? ובכן, it's pay time.


ראיתי לאחרונה שני סרטים שאהבתי: האחד הוא דרמה שמבוססת על ספר ואולי אף על סיפור אמיתי (רק המחשבה על כך מעוררת צמרמורת) והשני הוא קומדיה שמבוססת על בלוג(!) ועל ספר בישול.

הסרט הראשון הוא "פרשס". מבוסס על הספר Push, הסרט מציג גיבורה לא אופיינית: שחורה, סובלת מהשמנת יתר, אנאלפביתית, נערה בת 16 בהריון- מאביה. לא בדיוק הניקול קידמן/קייט וינסלט/שרליז ת'רון שאנחנו נהנים לראות ולהזדהות איתן כדמויות הראשיות בדרמות.

לא אתייחס יותר מדיי לעלילת הסרט (מקווה שאנשים פשוט יצפו), אלא יותר לטכניקה: הסרט מאוד יעיל במובן שהוא גורם לך לרחם על הגיבורה ולכאוב את הכאב שלה. יש שימוש בvoice over אבל במינון נכון, ורוב הסרט בנוי מפעולות ודיאלוגים שמותירים את הצופה חסר נשימה. אין הרבה מקום להרהורים, וזה בדיוק מסוג הסרטים שפועלים עליי. דמויות המורה, האח (מגולם ע"י לני קרביץ) מחממות את הלב עד כדי בכי (אין כמו הבכי המטמטם הזה מול סרט מרגש). יש אפקט של זיכוך ממש כאשר הדמות הראשית מתעמתת לבסוף עם דמות האנטגוניסט (אימה של הגיבורה, מגולמת ע"י מוניק- שאף זכתה באוסקר על תפקידה). ולכן, למרות הסוף העגום משהו, הצופה מצליח לשאוב נחמה ואופטימיות מהעובדה שהגיבורה התפתחה ועברה תהליך נפשי ולימודי מעצים ומשמעותי. בסוף הסרט היא מגיעה לתובנה שהיא לא הייתה רוצה להיות מישהי אחרת, ואז גם אנחנו לא יכולים שלא להתאהב בה.
התסריט הוא למעשה עיבוד של הספר, ופה זה המקום לציין מנין לקוחה הסצינה ששחזרתי בפוסט הלפני קודם: זוהי הסצינה הראשונה מתוך הסרט "נער קריאה". גם סרט זה הוא עיבוד מרומן (פרי עטו של ברנרד שלינק) לתסריט.
ולסרט השני, הקינוח של הפוסט: מכירים את זה שאתם צופים בסרט ואתם בוכים במהלכו לא פעם אחת, לא פעמיים וגם לא שלוש? ארבע פעמים בכיתי! "ג'ולי וג'וליה", ארבע פעמים! אתם חייבים להאמין לי, אני לא איזו בכיינית היסטרית... טוב, אין תירוץ לדבר כזה. סביר להניח שלא נורמלי לבכות 4 פעמים בסרט הזה. בסה"כ זה סרט כיפי וקליל, רק שהמשחק של מריל סטריפ הוא פשוט לא מהעולם הזה. כשהיא מצחיקה אז היא מאוד מצחיקה (אני מדברת על נחירות צחוק בלתי נשלטות) וכשהיא מרגשת היא מאוד מרגשת. זה גם נורא כיפי שיש בסרט למעשה 2 דמויות ראשיות, וכל המשחק והמעבר ביניהן זה משהו מאוד מקורי ומרענן. חובה לראות.

האם בכל סרט חייב להיות "גיבור"? יש סרטים שאין להם דמות ראשית אחת.
בקולנוע יש 3 זרמים:

1. הזרם הקלאסי:

• גיבור מרכזי אחד, הפרוטגוניסט. הסרט הוא הסיפור שלו. הוא מוקד ההזדהות של הקהל.
• רצף כרונולוגי.
• דגש על קונפליקט חיצוני (לדוג' "היום השלישי"- מלחמה נגד החייזרים).
• סיום סגור.

2. אנטי מבנה:

• שבירת הרצף הכרונולוגי (ספרות זולה, 21 גרם).
• סגנון סוריאליסטי.

3. מינימליסטי:

• ריבוי דמויות- אין פרוטגוניסט, או: דמות אחת, אבל עם קונפליקט פנימי.
• סוף פתוח.

כשאנו נתקלים בסיפור שאיננו כרונולוגי, אנו מנסים לעשות אדפטציה ולסדר את הסיפור להתחלה, אמצע וסוף. להבין מה קודם למה. הקונפליקט נמצא בבסיס של כל סיפור. קונפליקט חיצוני הוא בין הגיבור לבין כוחות חיצוניים: מול המשטרה, מול החוק, מול הטבע...

יש סרטים רבים שהם בין זרמים, שאי אפשר בדיוק לשייך אותם לזרם אחד.

מומלץ להתמודד קודם כל עם סיפור קלאסי: גיבור אחד, רצף כרונולוגי.

ועוד לא דיברנו על האנטגוניסט: האנטגוניסט הוא מעין "הרע" של הסיפור, למרות שהוא לא בהכרח רע. אבל הוא מהווה משקל נגדי לדמות הפרוטגוניסט. הוא הכוח שיוצר את הקונפליקט המרכזי בחייו של הפרוטגוניסט. הוא צריך להטיל סיכון מסויים על הפרוטגוניסט. זה לא חייב להיות משהו פיזי: זה יכול להיות גם משהו אידאולוגי, מחשבתי, מאבקי כוחות וכו'. אנטגוניסט חזק מייצר דרמה טובה. עוזר למקד את הסיפור.

מאורע מחולל- זוהי נק' המפנה הראשונה בסיפור. הפרת האיזון בחייו של הגיבור. סיפור בנוי מרצף של אירועים עם התחלה, אמצע וסוף, שמתאר את ההתמודדות של גיבור/ים עם משבר או בעיה. ה"בעיה" מתחילה עם המאורע המחולל. החיים של הגיבור חייבים לעבור איזשהו שינוי.

המאורע המחולל צריך להיות משמעותי, משהו שיהפוך את נסיון הגיבור לחזור לאיזון למשימה בלתי אפשרית (אגב, "משימה בלתי אפשרית" זה עוד סרט בזרם הקלאסי). בזרם הקלאסי הגיבור הוא דמות פעילה.

המערכה הראשונה היא היכרות עם הפרוטגוניסט, עם העולם של הסרט. אקספוזיציה. לפעמים משולב גם back story- משהו על העבר של הדמות, שדרכו ניתן להבין את ההווה שלה. מה שחותם את המע' הראשונה זה המאורע המחולל. זה בונה אתהציפייה לקראת הדרמה.

המערכה השנייה (האמצע) תופסת את רוב הסיפור. זה נסיון הפרוטגוניסט להשיג את מבוקשו. פעולות שרק מובילות אותו להסתבכות הולכת וגדלה. נקודת האמצע- נק' שמתרחשת באמצע התסריט, אמצע המע' השנייה. לכאורה נמצא פתרון לקונפליקט. נראה כאילו הכול הסתדר, אבל למעשה הדברים מחמירים ויוצאים מכלל שליטה. הסלמה בדרמה.

המערכה השלישית מכילה את השיא של הסיפור, לקראת הסוף (אחרי הסתבכויות): העימות הסופי והבלתי נמנע בין הפרוטגוניסט לאנטגוניסט. אחרי זה יש התרה- סצינה או סיקוונס שסוגרים את קצוות הסיפור. אסור שיהיה דאוס אקס מכינה! זה מושג שאול מהטרגדיה היוונית, האלים היו יורדים בסוף וגואלים את הגיבור. זה מיתרגם בימינו לסוף מלאכותי, "קל מדיי", לא באמת משכנע. הפתרון של הקונפליקט נמצא בידיו של הגיבור! בזכות איזשהו כוח שיש לו.

הערה: כשאומרים שסרט הוא לפי הזרם הקלאסי, זה לא בהכרח אומר שהוא "קלאסי" או טוב במיוחד. זה רק אומר שהוא כולל מאפיינים מסויימים, אבל האם הוא ה"קזבלנקה" הבא? highly unlikely :)

Au Revoir