בא לי לצעוק.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה.
וואו.
אני לא יודעת איך לעכל את עצמי.
איזה אדרנלין.
שלחתי את הסיפור עכשיו. במעטפה. 3 עותקים, כמו שהם ביקשו. עם פתק בנפרד, כמו שהם ביקשו. אני לא יודעת איך לתאר את מה שעובר עליי עכשיו. אולי אני לא אמורה לנסות.
לא היה לי זמן לחשוב כמעט, ואולי זה מה שטוב בזה. פשוט לקחתי את כל סוף השבוע וכתבתי. ביום חמישי לקחתי יום חופש, כדי להתחיל. הייתה לי כבר מסגרת של הסיפור, מה העלילה פחות או יותר. ביום חמישי בערב כבר לא היה הרבה קשר בין ה-1000 מילים ששפכתי על הדף לבין התוכנית המקורית שלי.
ביום שישי נתקעתי פתאום. קראתי את המילים שכתבתי וזה נראה לי עילג וגרוע. התעצבנתי על עצמי שחרגתי מהתוכנית שלי. "תמיד לדבוק בתוכנית", גערתי בעצמי. פתחתי מסנג'ר. התכתבתי עם הידיד הלמדן שלי, שפכתי עליו את העצבים שלי אפשר לומר. הוא אמר לי להמשיך, בלי קשר אם זה היה בתוכנית או לא. ולהפסיק להתלונן, כי הוא מקנא בי שאני כותבת ככה 1000 מילים בבת אחת וזה עולה לו על העצבים. אז המשכתי. וגם בשבת המשכתי.
וואו, אני מרגישה שאני חייבת המון לבן אדם הזה. בלי קשר אם אני אזכה או לא, בלי קשר לתחרות בכלל. הוא גרם לי לעשות משהו שתמיד צריך לעשות, אבל מעטים מדיי באמת עושים: לנסות.
זו הרגשה כל כך טובה לדעת שאתה מנסה באמת, כשאתה רואה מטרה מול העיניים ואתה מנסה לפגוע הכי קרוב שאתה יכול. כשאתה מאמין באמת ובתמים שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול כרגע. ואולי אתה לא הכי מוכשר, ואולי עוד יש לך מה ללמוד. ואולי אתה צריך עוד לעבור כברת דרך ולעבוד קשה, אבל אתה מנסה ומנסה ולא מאבד תקווה. אולי זה סוג של טמטום. אולי זו תמימות. אבל לדעתי זה לא. רק ככה אפשר באמת לשנות משהו, אם מאמינים שאפשר. את ההרגשה המתוקה הזאת, כשאתה באמת מאמין שתצליח ושאתה בדרך, אף אחד לא יכול לקחת ממך. ההרגשה הזאת שווה את הכול. וגם אם לא מצליחים עכשיו, חוזרת אליי ההרגשה שמתישהו כן. זה מה שדוחף אותי.
שלחתי לידיד שלי את הסיפור במייל, עוד לפני ששכתבתי אותו סופית. הוא אמר שאין מצב שהוא נותן לי ביקורת, אבל ידעתי שאם אני אכופף אותו מספיק הוא ייתן. הוא לא ממש נתן. הוא נתן לי להתבשל במיץ של עצמי ולדבר אל עצמי ורק אמר בסוף משהו בסגנון: "אני חושב שאת צריכה לעבור על זה שוב". ואז כמובן הצפתי אותו בשאלות: איך?! מה לשנות?! מה לעשות?! מה להוריד?! מה להוסיף?! (אני קרציה אמיתית). הוא שתק, אמר שהוא חוזר ללמוד. סדיסט, חשבתי בלב. אמרתי לו שאני סתם הייתי חסרת ביטחון ושאני לא משנה כלום, זה מושלם. באמת חשבתי את זה.
אחר כך חשבתי על זה שוב. קראתי שוב. ראיתי שיש יותר מדיי "פתאום" בסיפור. עשיתי ניסוי. עשיתי CTRl F וספרתי כמה. לא נעים להודות, אבל אפילו כאן בבלוג שלי אני מתביישת לכתוב כמה. עברתי אחד אחד ובדקתי אם ה"פתאום" חיוני. אם אי אפשר למצוא מילה אחרת, ומה אתם יודעים- מסתבר שכן!
היום בבוקר שוב עברתי על הסיפור, והפעם היה לי אותו בראש ולא הייתי צריכה את התוכנית בכלל. ידעתי מה אני רוצה לומר. אז שיניתי וערכתי ושכתבתי. לא ידעתי בדיוק איך, לא הייתה לי תוכנית לכל הפרטים הקטנים, פשוט הלכתי עם מה שנראה לי. אני חושבת שאף אחד לא יודע תמיד בדיוק בדיוק מה הוא עושה. זה מה שמפחיד קצת בחיים.
מקווה לטוב. תודה על אנשים טובים. יש לי המון מזל.

אוקיי, אז מה קורה בינתיים?
הרבה. אני לא רוצה חלילה להתלונן, אבל אני בלחץ היסטריייי. אני רוצה להספיק מלא דברים, אבל מרוב שאני רוצה הרבה דברים, אני קצת הולכת לאיבוד. אני חייבת להתמקד. מיקוד, דנה.
מיקוד.
הדברים שאני רוצה להספיק בזמן הקרוב הם (בסדר אקראי, אף פעם לא הייתי טובה בדירוגים):
1. אני רוצה כנראה ללכת לקורס ההמשך של תסריטאות ב"חשיפה". זה נקרא "פיתוח תסריט לדרמה/סדרת טלוויזיה".
הקורס הקודם, הבסיסי, הוא במידה רבה מה שהביא אותי עד הלום, ונראה לי שאם אני אמשיך זה רק יעזור לי וייתן לי עוד כלים. במהלך קורס הקודם התבעסתי קצת שמרצה הקורס צביקה, לא נתן לי (לטעמי) מספיק יחס. עכשיו בדיעבד אני מבינה כמה הייתי קטנונית ונודניקית. אוקיי, אז הוא לא חזר אליי לכל מייל ומייל ששלחתי לו ולא ענה בפרוטרוט לכל שאלה טרחנית ומייגעת שהייתה לי (אני הייתי כותבת לו מגילות במייל, ואז מתפלאה ומאוכזבת לגלות שהוא ענה לי במשפט אחד מאוד תמציתי וביעס לי את הצורה). בתכל'ס, הוא פעל נכון והוא לימד אותי בעקיפין שאני לא חייבת לקבל כל הזמן טפיחה לאגו כדי להמשיך. לפעמים דווקא הפעולה ההפוכה משיגה את התוצאה הרצוייה.
2. יש תחרות סיפורים קצרים של "הארץ". אני רוצה לכתוב סיפור, אבל סיפור באמת טוב. יש לי כבר רעיון בראש.
שמעתי על זה ממש במקרה שלשום, דרך חבר-לעט שלי שכותב מד-הים. הוא כ"כ מעצבן אותי לפעמים, בא לי לתת לו בוקס! הוא טוען שהוא "במחסום כתיבה". שנים! לדעתי זה בולשיט. כלומר, אני מודעת לזה שיש דבר כזה. אני חשה את זה על בשרי לא מעט. אבל אפשר גם לצאת מזה. לדעתי הוא פשוט לא מנסה מספיק לצאת מזה. במקום זה הוא מסתגר בבית וענא ערף מה הוא עושה שם (הוא אמור ללמוד אבל אין לי מושג אם הוא באמת לומד). מתכתב אתי במסנג'ר ומתבכיין. בעיניי יש רק 2 סיבות מוצדקות להסתגר בבית ככה: אם כותבים או אם לומדים. אחרת, רבאק, בן אדם, צא החוצה! תראה אנשים, תעשה דברים! תפסיק להתבכיין. תפסיק לרחם על עצמך. אתה פאקינג מוכשר, תנצל את זה.
(לפעמים רוע עובד. אני מקווה שאם אני אתן לו קצת מהגישה הזאת, הוא יתאפס על עצמו).
3. יש מועד הגשה לקרן הישראלית לקולנוע, ב-7.4. עד אז אני רוצה לשפר את הסינופסיס שלי. אני חייבת למצוא דרך לעבות את הדמויות, את העלילה ולגרום ללקטורים להבין שהם פראיירים אם הם לא בוחרים בסרט שלי (אני נשמעת מלאה בביטחון אבל בתכל'ס אין לי מושג מה אני אומרת).
4. לגבי הסדרה- דברים דווקא נראים לא רע, אז אני לא אדבר על זה בינתיים. נגד עין הרע וכל זה. טפו, טפו, טפו. חמסה, חמסה. מלח, מים, מלח, מים. ים, יבשה, ים יבשה.
5. אוקיי, זה אולי לא ממש קשור לכלום, אבל היום מישהו אמר לי (יותר נכון, כתב לי!) שיש לי "סטרייטיות יתר". שאלתי אותו מה ז"א, הוא ענה "איך שאת רואה דברים ומתבטאת. הכול מאוד רציונלי". נעלבתי עד עמקי נשמתי. אני? רציונלית?! ואז ביקשתי ממנו להסביר לי באופן רציונלי איך הוא הגיע למסקנה שאני רציונלית. הוא לא עשה את זה.. אבל הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות פחות רציונלית. אני רוצה לפעמים לקחת לעצמי את הזכות לא להיות מובנת. כאילו, מה קרה? למה אני כל הזמן מרגישה צורך להסביר את עצמי וכל דבר שאני עושה? אני יכולה להיות קצת מסתורית לפעמים. אני צריכה להיות קצת מופרעת לפעמים, כמו האמנים ו/יוצרים שרואים בסרטים שעושים כל מיני דברים מטורפים. הקטע זה שאצלי השריטות (וכן, אני משוכנעת שגם לי יש שריטות) כנראה כ"כ עמוקות שאני אפילו לא יכולה להוציא אותן החוצה ולחיות איתן בשלום. חוץ מזה, יש משהו דיי מטורף בבן אדם שהוא "נורמלי" מדיי. מנומס מדיי. קורקטי מדיי. זה דיי מטורף כשחושבים על זה. (מה, לא?)

טוב, תאחלו לי בהצלחה במשימות שלי. יש עוד הרבה, אבל אין לי כוח לפרט הכול...