מאז ששלחתי מייל עם דוגמאות של סצינות אני כל שעה, או אפילו כל חצי שעה, פותחת את המייל שוב ושוב ובודקת אם קיבלתי תשובה במקרה. בודקת כל שנייה גם בפלאפון אם לא קיבלתי בטעות טלפון או הודעה. אוף, אני שונאת לשבת ולחכות. זה פשוט הורג אותי.
בינתיים השותף שלי מחוסר עבודה, ויש לו עיסוקים אחרים, אבל הכסף הולך ואוזל ואני מרגישה קצת אשמה כלפיו- כי זה הרעיון שלי ואני מרגישה אחריות על זה. שאני צריכה לדאוג לנו לכסף לפתח את זה יותר. הוא בינתיים עני מרוד ואני יושבת לי במשרד הנוח שלי מול המחשב ומרשה לעצמי עוד לשרוף זמן בפייסבוק. ואני גם מעיזה לדבר איתו על תחושת התקיעות, שזה בדיעבד באמת נראה לי מוגזם. אני מפחדת שזה לא יצליח או שלא יאהבו את זה וזה פשוט משתק אותי. אני חייבת לדעת. עברו רק יומיים אבל אני לא יכולה לחכות. אבל מצד שני אני כ"כ מפחדת שאני לא יכולה לעשות כרגע משהו אחר.
אני יודעת שהמצב בארץ לא מזהיר. זה מה שכולם אומרים. זה מה שהשותף שלי גם אומר. וגם אם משהו יוצא לפועל, זה יכול לקחת שנים, כל התהליך. הקטע הוא שאני לא מרגישה שיש לי שנים, אני רוצה עכשיו. אני רוצה לדעת שיש תקווה לפחות. שאני לא מחכה לשווא. אני רוצה להמשיך לחלום, אבל לדעת שאני לא פנטזיונרית ושיש סיכוי.
בינתיים אני רואה סדרות ישראליות אחרות ואני חייבת להודות שאני מתמקדת בחסרונות, רואה איך ואיפה אנחנו נהיה טובים יותר. הרבה יותר. אני שונאת את המגמה של הדרמות הכבדות והנמרחות שיש. למה יש מעין הנחה מוקדמת שכדי ליצור בארץ סדרת דרמה איכותית זה חייב להיות כבד ומסורבל ובעל אווירה מלנכולית-עאלק? זה פשוט מאוס. ואני מדברת על "פרשת נוח" והעונה השנייה של "סרוגים" עם פרק ראשון דיי נוראי. אפילו את "מעורב ירושלמי" כבר קשה לי להמשיך לראות, בגלל המשחק הנוראי של מירי מסיקה (הצטערתי לראות שתפקידה הלך וגדל עם התקדמות העונה).
והקומדיות היחידות שנחשבות בארץ הן "רמזור" ו"הכול דבש", האחת קומדיה שמבוססת על הומור דיי נמוך (לטעמי, הכול לטעמי) והשנייה מבוססת על חיי משפחה. משתיהן אני דיי נהנית אבל אני עדיין חושבת שהסדרה שלנו בכלל לא באותה הסקאלה. אולי אני קופצת מעל הפופיק, הרי מה שיש לנו בינתיים זה רק הרעיון הכללי, תיאור של הדמויות, רעיונות לפרקים וכמה סצינות שכתבנו, אבל אין מה להשוות בין מה שאנחנו נעשה אם רק ירצו מאיתנו לבין מה שקיים. זה פשוט ברמה אחרת. אני לא מנסה להתנשא או משהו, אני באמת מאמינה בזה ואומרת את זה בלי שמץ של התנשאות. אנחנו טובים ואני מאמינה שנצליח. אני רק מקווה שזה יהיה בקרוב ושנצליח לשמר את ההתלהבות והמוטיבציה. אנחנו צעירים ונלהבים, ומבחינתנו אין זמן טוב יותר מהעכשיו.
אם יש רעיונות טובים ויש רצון ויש כשרון, למה זה צריך לזוז כמו צב בארץ הזאת?! למה צריך לחכות?

אני לא יודעת למה, אבל אני במצב רוח קצת מחורבן. הרגשה שהכול תקוע, או של פחד- אני לא יודעת. אני יודעת שאין לי מה לרחם על עצמי ובכל זאת אני עושה את זה.
אף פעם לא הבנתי למה מתכוונים שאומרים שיש משהו משתק בהזדמנויות. ועכשיו, עכשיו אני קצת מבינה. אולי זה סתם תירוץ לחפות על עצלנות. אבל מצד שני איש חכם אמר לי פעם שאין דבר כזה עצלנות, יש דברים שאנחנו רוצים לעשות ויש דברים שלא, ויש דברים שיודעים לעשות ויש דברים שלא. ועצלנות היא פשוט דברים שאנחנו לא רוצים/יודעים לעשות. ואין לחפש אשמים. זה לא שאם אגיד לעצמי שאני עצלנית זה יעזור במשהו.
אני מרגישה שאני מתעסקת יותר מדיי זמן בלהחצין לסביבה ש"אני בסדר" ופחות מדיי זמן בבאמת להיות בסדר. ברגע שנותנים לך הזדמנות אתה יודע שזה תלוי בך, ושאם זה לא יילך אז זו פאשלה שלך. זו אחריות שלך. שלך.
אני צריכה לתת לעצמי משימות ולעמוד בהן. להתגבר על הפחד. לומר "לעזאזל עם זה" ולשים פס. פשוט להעיז. במקרה הכי גרוע לא קרה כלום. לא לפתח ציפיות. לא לתת לתקווה להשתלט עליי. אם לא יקרה כלום אז לפחות אדע שניסיתי.
לכתוב, לכתוב, לכתוב. אחר כך לשכתב. לא חייב להיות מושלם. להעיז, לנסות, לפרוץ. אחר כך להתמודד עם התוצאות. לא להיות כל כךך כבדה. למען השם, זו אמורה להיות קומדיה. אז למה אני עושה מזה סרט?