וואו! נתקלתי באתר מדהים ומעורר המון דמיון והשראה... זה האתר:
http://213.8.106.62/mythology/myth/myth_jewish.htm
איך הגעתי לזה בכלל? פגישה עם בחור צעיר שסיפר לי על הספר "אלים אמריקאים" עוררה את סקרנותי. קראתי על הספר ותקציר של העלילה וזה היה נשמע לי מופרך והזוי אבל בו-זמנית גם מדהים ויצירתי בטירוף. אח"כ הוא סיפר לי על הרעיון שלו להתעמק באלים יהודיים ויצורים שונים מהדמונולוגיה היהודית. בקיצור אז חיפשתי על זה קצת והגעתי גם לזה:http://213.8.106.62/mythology/myth/jewish_demon.htm
מי שמכיר אותי יודע כמה חסר סיכוי זה לשמוע ממני המלצות כאלה. אני לרוב דיי מזלזלת בז'אנר הפנטזיה העמוס לעייפה כל מיני יצורים מוזרים ועלילות מופרכות. אבל לזה דווקא מאוד התחברתי, לרעיון שיש אלים שחיים בתוכנו. שהם חלק מההווי שלנו עוד מתחילת היהדות. יש לנו מלאכים, מפלצות, שדים... וואו! תמיד ראיתי בתנ"ך יצירה מדהימה מלאת עומק ואינספור נדבכים, אבל עד עכשיו באמת לא ראיתי כ"כ את הצד הפנטסטי שבזה. שוב זה רק ממחיש בעיניי שזו הדת הכי הכי טובה בעולם!
מצד אחד אנחנו רואים סיפורים על מלכים פגומים, על שחיתות, על הטבע האנושי. מצד שני הגדולה של האנושות, על השינויים המדהימים שאנשים "פשוטים" מסוגלים לחולל.
ומצד שלישי: עולם מופלא של דמיון עם יצורים מיתיים, יש מלאכים טובים יותר ויש פחות, יש את מלאך המוות (סמאל) ואת מלאך הרפואה (רפאל). מאבקי כוחות בין טוב לרע ובין הכוח של האנשים לבין הכוח של יצורים בעלי כוחות על-טבעיים.
אני מלאת יראה מול העולם הזה. כל כך מופלא ומרתק!

התחלתי לכתוב בגיל דיי קטן, אני חושבת שאולי הייתי בת 10. אני לא יודעת עד כמה ניתן להחשיב את מה שעשיתי אז "כתיבה", אבל אם הקריטריון הוא התחושה שלי לגבי זה, אז כן- זו הייתה כתיבה.
אחי הקטן נולד, וערכנו טקס ברית מילה. הגיעו דיי הרבה אנשים: המשפחה, החברים של ההורים, החברים שלי, החברים של הסבתא ושל הסבא. זה היה אחד הארועים הכי כיפיים שהיו לי בתור ילדה. אבא שלי שכר מצלמת וידאו והוא צילם אותי מנפחת בלונים ענקיים. לרוב זה היה נגמר בזה שהם היו מתפוצצים לי בפרצוף ונדבקים על כל הפנים והשיער. אבל לא היה לי אכפת והמשכתי. כילדה המשכתי גם בזמן שבלונים אחרים, כואבים יותר, התנפצו לי בפנים.
קיבלנו הרבה ברכות והרבה מתנות באותו אירוע. אחת מהן אני זוכרת עד היום- היומן הראשון שלי. אני חושבת שקיבלתי אותו מאמא של חבר שהיה לי באותו הזמן בשם נמרוד, הוא היה גר לידי והיינו מתראים מדיי פעם, משחקים ב"צבי הנינג'ה" ורואים סרטים יחד. היא תמיד אירחה אותי עם מיץ תפוחים שהכינה מקופסה כזאת של רכז קפוא, של פריגת. היה לזה את הטעם הכי טעים והיא הייתה האמא שהכי רציתי שתהיה שלי.
היא נתנה לי את היומן ואפילו לא נראה לי שהיא עטפה אותו, הוא היה פשוט באריזה של הניילון הצמודה. יומן לבן קטן עם דפים קטנים ושורות קטנות. אבל מה שהרשים במיוחד זה שכל החלק החיצוני של הדפים היה מוזהב ועל היומן היה מנעול קטן ומפתח. התאהבתי מייד. קראתי ליומן "דפי זהב" (ללא קשר לספר העבה של הטלפונים) והתחלתי לכתוב בו. כתבתי על אחותי שעצבנה אותי, כתבתי על אמא שלי שהכאיבה לי, כתבתי על החברות שלי, על הילדים בבית הספר. כתבתי על הכול. זה שמר עליי. היומן הזה היה החבר הכי טוב ונאמן שלי. ביום שנגמרו לי הדפים בו, לפני שהלכתי לישון, כתבתי לו שאני אתחיל יומן חדש ושאני אתגעגע אליו, אבל אני חייבת להחליף יומן כי הוא נגמר ושהוא לא ייעלב.
שכחתי אותו והמשכתי. אבל מאז לא הצלחתי לשחזר את הדבקות הזאת לכתיבה ביומן.