פתחתי מייל עכשיו וראיתי את ההודעה הבאה:
"גם אני לא מתחבר לסיפורי "אשפוך-את-מוחי-על-הנייר" ועל "כל-מי-שלכלך-נייר-לפניי-לא-ידע-כלום" ולמשל "אם-אתגר-קרת-יכול-אז-אני-יכול-פי-שבע". אבל אני משתדל בכל זאת לקרוא, להבין ולנתח את זה כסיפור".
זה מהידיד שלי, כן- הלמדן.
ישבתי כמה שניות מול ההודעה הזאת בלי לדעת כיצד להגיב. כבר תקופה לא קצרה שאנחנו מנהלים את הפינג-פונג הזה: אני אומרת לו שיפסיק לקרוא ספרים ויתחיל לעשות, והוא לחילופין מנסה להסביר לי שכותב חייב לקרוא- והרבה. לפעמים אני חושבת שהוא צודק, אבל לפעמים אני חושבת באמת שאולי גם אני קצת צודקת.
הוא שלח לי לפני כמה ימים סיפור שהוא כתב, משהו בז'אנר מדע בדיוני (הוא קרא לזה "סייבר פאנק", אבל בגלל שאין לי מושג מה זה אומר בדיוק אני אמנע מהסיווג הזה). אני מאוד לא התחברתי לזה והיה לי קשה לצלוח את הקריאה של עשרת עמודי הסיפור. אבל לא התייאשתי והכרחתי את עצמי לקרוא. סבלנות היא לא אחת התכונות הבולטות אצלי. ישבתי וקראתי ואפילו כתבתי הערות, הרגשתי שאיזה-נשמה-טהורה-אני-כפרה-עליי, שאני מפנה את הזמן לקרוא ולהעיר ביקורת בונה. אבל אח"כ שמתי לב שרוב ההערות שלי היו דיי אכזריות, ולפני ששלחתי את הקובץ עם ההערות שלי חשתי צורך להגן עליו ולכן כתבתי "היי, כתבתי לך הערות. יכול להיות שחלקן קצת אכזריות מדיי, אבל קח בחשבון שאני גם פחות מתחברת לסגנון". לחצתי סנד על המייל בתחושת גאווה מהולה במעט רגשות אשמה. אוף, למה אני לא יכולה להיות טובה עד הסוף? למה אני חייבת לעשות הכול גם בקצת ביצ'יות? למה לכתוב הערות נאסטיות? וזה לא שלא ידעתי שהן נאסטיות.
אני בן אדם ביקורתי. גם כלפיי עצמי, אבל בעיקר כלפיי הסביבה. אם משהו לא נראה לי, אני כנראה אגיד על זה משהו. זה כנראה נובע מזה שאני מאמינה שאנשים יכולים להשתנות. אולי לא כולם ואולי לא כל הזמן, אבל זה אפשרי. הבעיה שאני נוטה לחוסר טאקט. וזה לפעמים מרתיע אנשים. אני לא מסוגלת להתנחמד לאנשים רק בכאילו, לא לאורך זמן בכל אופן. אני חייבת להיות ישירה. אני לא אוהבת מסיכות. אני מעדיפה לא לראות פרצופים של אנשים בכלל מאשר לראות פרצופים מזוייפים. ולפעמים זה מתבטא אצלי ברוע. קל מאוד לגלוש לרוע. להפוך את האמת שלי למשהו מסרס ומדכא. אני מודעת לזה. אני הרי עושה את זה על עצמי כל הזמן.
אז הוא כנראה חש צורך להחזיר לי. ואולי הוא צודק גם. אני באמת נוטה לחשוב שאני יודעת הכי טוב, אני הכי חכמה. שאין לי מה ללמוד מספרים, וגם אם כן אז אין לי סבלנות לקרוא הכול- עדיף תקציר, לא? עדיף לכתוב מאשר לקרוא, לדעתי. גם על זה התווכחנו, כי אני שמתי לב שכל משפט שני שהוא אומר הוא ציטוט מאיזה ספר או סרט. ובאיזשהו שלב התעצבנתי ואמרתי "תגיד לי, אין לך איזה רעיון מקורי משלך? למה לצטט כל הזמן?". הוא כמובן נעלב, אז אני כמובן התנצלתי והבנתי שאני חייבת ללמוד לסתום את הפה לפעמים.
אבל אני באמת חושבת שיש לי נקודה כאן, הוא קורא יותר מדיי וחושב יותר מדיי וזה משתק אותו מבחינת היכולת לספר את הסיפור שלו. כן, אני אשכרה אמרתי את זה! בכתיבה תמיד יש משהו משלך, חייב להיות. צריך להתחבר לזה ברמה רגשית, אין מה לעשות. והוא מנסה לבוא לזה מקטע שכלתני, וזה לא עובד. לא שאני טובה יותר, באמת יש לי נטייה לשפוך את המוח על הדף, יש לי נטייה לכתוב בשפת רחוב, שפה שאולי הוא מחשיב "לא מתאמצת". בשורה התחתונה הוא כנראה יותר מובן. הוא מתבטא טוב יותר. אפילו במייל הזה! הוא מצליח להעביר המון רק בשתי שורות מזורגגות.
לא באמת השתדלתי להבין. לא הייתה לי את הסבלנות, וזה כמו שאין לי סבלנות לקרוא ספרים. מצד שני, אולי אני לא צריכה להילחם בזה. אולי פשוט נסיון חיים ומה שלומדים מאנשים סביבנו זה מספיק. מה לעשות שאני לפעמים פשוט יותר נמשכת לסיפורים של אנשים סביבי ולמה שקורה בחיים ובמציאות, ופחות למה שקורה באיזה ספר. זה לא תמיד ככה. לפעמים יש תקופות שבא לי לשבת בבית ולא לראות אנשים, אבל אז בעיקר בא לי לכתוב. או להתכתב. אני צריכה כנראה את החיבור לאנשים.
מה שמתסכל אותי זה שכאילו יש מודל כזה של איך כותב אמור להראות: סגור, ביישן, נחבא אל הכלים. מה אם זה פשוט לא נכון? גם לכותבים שאינם כאלה יש זכות קיום כלשהי, לא? אנחנו הרי כותבים על אנשים, אז צריך את הקשר עם האנשים, צריך חיבור אליהם. ולפעמים זה חיבור כזה שלא מאפשר לך להתנתק מהם לאורך זמן. הם גם מפרים את הכתיבה, הם גורמים לך לחשוב.
שלחתי לו בחזרה: "(סמיילי צוחק) כשאתה צודק אתה צודק".

יש לי בעיה רצינית: ברגע שטוב לי "מדיי", אני מתחילה לדבר בצורה דיי בנאלית. לומר משפטים כאלה שחוקים כמו: "תחשוב טוב ויהיה טוב", "להיות שלילי זה דבר שלילי". ובדיעבד אני רואה את זה וחושבת על עצמי what an asshole!
הרי כשאני בדכאון וכשלא הולך אז זה ממש מעצבן אותי שאומרים לי דברים כאלה. כשרע מדיי אז לא חושבים בצורה הגיונית ולא מצליחים לראות מה נכון. וכל האנשים השמחים שלא מצליחים לראות מעבר לשמחה הרגעית שלהם פשוט תקועים בפרצוף כמו נעץ על לוח שעם, מזכירים לך את הסבל שלך.
אז בזמן האחרון אני מתחברת יותר ויותר עם אנשים שחשבתי בהתחלה שפשוט עשו מהדכאון שלהם דרך חיים. האמת היא שלא בדיוק חשבתי את זה. גם לא בדיוק חשבתי על זה. הייתי בעיקר מרוכזת בדכאון שלי כשהכרתי אותם. הכול קרה ממש במקרה, כמו כל דבר אצלי בעצם כשאני חושבת על זה. נדמה לי שאני מתכננת הכול אבל אולי האמת היא שהכול זה צירוף מקרים אחד גדול ופשוט צריך לדעת לא לפספס דברים חשובים.
איך זה התחיל? הייתי בתקופה כזאת רעה וחשבתי שאולי גם הם בתקופה רעה, רק שהם מתמודדים אחרת ממני. הם היו מאוד נבזיים אליי בהתחלה אבל ראיתי כבר מעבר לזה, ראיתי שהם בעצם דיי מדוכאים. חשבתי שאם רק אשים בצד שנייה את האגו שלי אני אגיע לדברים מעניינים. אני אראה אותם כמו שהם באמת. אולי גם רציתי לראות איך אני נראית מהצד, להבין דרכם את עצמי. הם דיי פסיביים (כמובן שפסיביות היא דבר יחסי, כן?) וחלקם אפילו לא מצליחים לעשות דברים פשוטים ולתפקד "נורמלי" (כמובן שנורמליות היא דבר יחסי גם כן).
אם להיות כנה לגמרי, אז זה היה קצת כמו בסרטים, יש את הקלישאה הזאת של הפרוטגוניסט, הדמות הראשית שבהתחלה המניעים שלה לא הכי טהורים, היא אולי קצת נצלנית. היא חושבת בעיקר על עצמה ועל האינטרסים שלה. אבל לאט לאט היא קצת מתאהבת באנשים שהיא "הערימה" עליהם. יא אללה, אני קלישאה מהלכת..
אבל האמת היא לא בדיוק זו. האמת היא שעדיין יש לי אינטרסים. האמת שלכולם יש אינטרסים, רק שחלקנו לא מודעים לזה. אם אני מפרקת את זה, אז לכאורה עדיין יש לי אינטרס ללמוד מהם ואולי גם ללמד אותם קצת, לעזור להם. ואם להיות לגמרי כנה (לעזאזל, אולי יותר מדיי כנה!) אולי גם להרגיש טוב יותר עם עצמי. אבל הדבר הכי טוב קורה כשכבר לא זוכרים מה האינטרסים שלנו היו. זה הרגע שבו אמיתיים, לדעתי. וכל מה שאמרתי עכשיו- הפירוק, הניתוח, המחשבות- זה אולי בעצם סוג של מסיכה. להצדיק לעצמי למה אני עושה את מה שאני עושה.
האמת היא שאני פשוט לא יודעת מה האמת.
וזהו, אני מקווה שהוצאתי את הקלישאות מהמערכת, כמו שאומרים. כן, גם המשפט האחרון הוא קלישאה :)