-פורסם בפורום הריון ולידה של הכללית-

אז ביום חמישי ב11 בבוקר תיארתי בפניכן את ההתלבטות האם מדובר בצירים אמיתיים או לא... מעצם הכותרת אתן יכולות להבין שאלו היו צירים אמיתיים ביותר!!! הייתה לי לידה מהירה יחסית- הגענו לבי"ח בסביבות שבע בערב ובחצות הכניסו אותנו לחדר לידה וב01:30 המתוקה הקטנה שלי כבר הייתה בחוץ! אבל לומר שהלידה הייתה קלה קצת קשה לומר.. היה מ-א-ו-ד כואב ובעיקר מפחיד בגלל חוסר וודאות ולפעמים אדישות של הצוות במיון יולדות (שלא הסכים להעביר אותי לחדר לידה עד שלא נשבעתי להם שאני עוד שנייה יולדת!!!). ממש מעצבן שיש את הסטיגמה הזאת של יולדת בפעם הראשונה- ש"בטוח יש לה עוד מלא זמן". אצלי ממש לא היה כך, ובגלל שאני "לידה ראשונה" ממש לא ספרו אותי והייתי צריכה להתחנן ולהריץ את בעלי כמה פעמים שיסדרו לי לעבור לחדר לידה! והיה לחץ מטורף של יולדות...

זה התחיל בלילה של רביעי, קמתי מספר פעמים מכאבי מחזור- לא מאוד כואבים ולא סדירים. לא התרגשתי מזה וחזרתי לישון. בבוקר אכלתי ארוחת בוקר טובה והתלבטתי אם ללכת לעבודה או לא. תחושת הבטן (תרתי משמע) אמרה לי לקחת יום מחלה, ואכן התקשרתי להודיע שלא אגיע. את בעלי שלחתי לעבודתו ואמרתי לו דונט קול מי, אייל קול יו. חבריי לעבודה חשבו כנראה שאני סתם מתפנקת לקראת סוף ההריון- הרי רק אתמול ראו אותי ונראיתי שלווה לחלוטין, רחוקה מלידה! וביני לביני תהיתי אם באמת יש הצדקה לשבת עכשיו יום שלם בבית- אני לא אתחרפן משעמום?! אז התחלתי לראות סרט דבילי אבל חמוד- יומנו של חנון. התרחשויות הסרט עזרו לי קצת להוריד את הפוקוס מההתרחשויות אצלי, וחשבתי לעצמי שכל עוד לא ממש כואב לי- זה לא צירים. ואז ישבתי לי קצת בפורום להנאתי, עניתי להודעות (כל הזמן הזה עם צירים- כן?). באיזשהו שלב כבר התחלתי להעריך פחות או יותר את הזמנים ואז גם כתבתי את ההודעה שלי בפורום, ויהלוש כתבת לא להיות שאננים נכון? כמה שאת צדקת!
בצהריים בעלי הגיע לאכול צהריים והוא הכין לנו המבורגרים וצ'יפס וטרפתי את זה! באחת החלטנו להתחיל לרשום מסודר ולתזמן את הצירים- בהתחלה כל חצי שעה, בהדרגה הטווח עבר לכל 20 דקות, רבע שעה... ואז כבר התחיל לכאוב. התחברתי למטרניטי יוניט וזה עזר לי להעביר את הזמן ככה יחסית בנינוחות בבית. בכל ציר קמתי ועשיתי עיגולים על הכדור פיזיו, הליכה... במטרה לקדם את הראש של התינוקת למטה. ככה שאם כבר כואב לי- שייצא מזה משהו!
במהלך כל השעות האלה בבית בעלי אומר לי לארוז את התיק, ואני דוחה את הקץ.. בשאננות שלי, יש לי עוד זמן... עד שהצירים ממש התחילו לכאוב ולהיות כל 5 דקות ארוכים- ואז התחלתי לעכל את העובדה שזה קורה. התיק היה דיי מסודר, פשוט הוספתי כמה דברים ויצאנו.
הגענו למיון יולדות ובאנו למזכירות. המזכירה שואלת "למה הגעת" ואני עונה "ללדת". היא תקעה בי מבט של "יה, רייט!". ממש לא נראיתי לה כמו מישהי שעומדת ללדת. וכמו שאפרט בהמשך, זה היה היחס שקיבלתי מעתה ואילך... במיון יולדות באתי ואמרתי שיש לי צירים סדירים, בבדיקה מחיקה של 80% ופתיחה 1. התחברנו למוניטור שמראה שהכול טוב, גם בזמן הצירים. הכאבים הולכים ומתחזקים. בזמן הבדיקה שמתי לב שהכפפה יצאה עם דם, נלחצתי ושאלתי אותה מה זה, היא אמרה שזה שום דבר.. לא ממש האמנתי לזה, כי אף פעם לא קרה שדיממתי מבדיקה. ואכן כמה דקות אח"כ ירדו לי המים. והם ירדו עם...דם. בעלי מסכן החוויר לגמרי, ואני בין הצירים שהולכים ומתגברים בקצב מסחרר מנסה לברר מה זה. לא ממש קיבלנו תשובות. בקושי התייחסו אלינו. שאלו אותי איזו לידה אני ועניתי ראשונה ואז כבר כנראה הניחו שיש לי עוד הרבה זמן, אבל אני כבר הרגשתי שהלידה בפתח!!! מה שאני מספרת קרה בשערי צדק ובאותו הזמן היה עומס מטורף אבל זה ממש לא עניין אותי, רציתי יחס וממש לא קיבלתי! צעקתי על בעלי שיילך ויגיד שם שיש לי GBS ואני חייבת לקבל אנטיביוטיקה בירידת מים! בזמן שאני מחוברת לאנטיביוטיקה זזתי קצת להקל על הכאבים. אחרי המנה של האנטיביוטיקה הלכתי לשירותים וראיתי שיצא גם הפקק הרירי, וגם- עוד דם. ממש נבהלתי. תבינו, הריון תקין לגמרי בלי שום דימום וואט סו אוור ופתאום אחרי בדיקה של אחות אנטיפטית מופיע דימום? נראה חשוד, לא? הצירים התחזקו והתחננתי להיכנס להתקלח ושאח"כ יבדקו שוב פתיחה. התקלחתי ובעלי נכנס אתי וישב על כסא בצד. פחדתי להיות לבד. במקלחת המטרניטי יוניט חייב לרדת ואז הרגשתי את הכאבים ממש חזק וזה היה בלתי נסבל.
בבדיקה הבאה כבר הייתה פתיחה של 3. אבל הצירים היו כמו של פתיחה מלאה- ממש הרגשתי צורך ענק לדחוף ועם כל ציר צרחתי אבל פחדתי לדחוף כי יוצא דם... ואף אחת לא מואילה בטובה להסביר לי מה קורה, מה לעשות- מותר לדחוף? כולן עם יולדות שזו עבורן הלידה השנייה והשלישית.. היו שם כאלה עם לידה שביעית, ומי בכלל סופר אותי שזו לידה ראשונה? זה "ברור" שבאתי מוקדם מדיי... ואני בתסכול הזה סובלת גם את הכאב וגם את היחס המחפיר. בכיתי. ייבבתי לבעלי שאני רוצה את אמא שלי אתי, בלידה... עם כל הכבוד לבעלי המדהים, הוא לא הבין, ואני הייתי חייבת מישהי אתי שתבין. זה ממש לא מובן מאליו בשבילי לבקש את אמא שלי- היחסים בינינו לא ממש אידאליים ויש לי כעסים עליה. אבל באותו רגע לא יכולתי לחשוב על מישהי אחרת.. ורציתי בכל לבי אותה אתי. מה גם שפחדתי פחד מוות מהדימום, התחושה שלי הייתה פשוט שהולך לקרות משהו רע ושאף איש מהצוות לא יעצור את זה ובעלי לא מבין בזה.
אמא שלי הגיעה ואיך שראיתי אותה ישר חיבקתי אותה ובכיתי. היא הרגיעה אותי, אמרה לי שאני יכולה לעמוד בכאב ולא לפחד. עליתי על מיטה לבדיקה נוספת ואז כבר יצא פתיחה 4. אבל מה? אין חדר לידה פנוי. הסיוט של כל יולדת, נכון? אין לכן מושג! בכיתי והתחננתי לחדר. לא שמישהי מהצוות הייתה שם לידי שזה יעניין אותה.. כולן היו עסוקות. אבל מה שכן, הצלחתי לשמוע מישהי עונה לטלפון. נורא חשוב באמת, בזמן שאני עם התינוקת כמעט בחוץ שמישהי תענה לטלפונים!!! לבסוף מישהי באה, אבל רק כדי לשאול אם אני יכולה לקום מהמיטה לטובת מישהי לבדיקה. וכל זה באמצע ציר מאוד כואב. עלה לי הדם לראש (ועוד כולי מתפתלת מכאבים והיסטרית מהדימום הלא-ברור)- הם לא מוצאים לי חדר לידה ולא טורחים להתייחס אליי אבל שאני אואיל בטובי להענות לבקשותיהם? לא נראה לי!!! עדיין עניתי לה בנימוס יחסי שכשימצאו לי חדר לידה אז ורק אז אפנה את המיטה. והפלא ופלא, "פתאום" התפנה חדר... נכנסתי לחדר הלידה בערך בחצות. בשלב הזה כבר היתי מרוטת עצבים וכאבים וביקשתי אפידורל. הייתה לי מיילדת מקסימה בשם מיכל- סופסוף מישהי שמתייחסת אליי ונותנת לי קצת חום ורגישות. כל הצוות עד אז היה מגעיל. נתנו לי עוד מנה של אנטיביוטיקה והרופא המרדים נכנס ואז- רופאה נכנסה כרוח סערה ואמרה שהיא ראתה ירידות במוניטור- היא אפילו לא הייתה איתנו בחדר, היא ראתה את זה במחשב בקרה מסתבר. היא אמרה שנצטרך וואקום. התחלתי לבכות, פחדתי שזה מסוכן לתינוקת להימשך בוואקום, אמרתי לה שאני רוצה אפידורל עכשיו ואח"כ נדבר עוד! היא בדקה פתיחה והיא הייתה כבר 8 אם אני לא טועה, הפתיחה טסה! בכל זאת רציתי אפידורל, הייתי בשכיבה צמודה למוניטור והכאב היה כבר ממש בלתי נסבל, המטרניטי יוניט כבר לא עזר. זה היה כאב כזה שהרגשתי שאני מתעלפת. אי אפשר לתאר את זה. הרופא המרדים נכנס ונתן את הזריקה ועד שזה הספיק להשפיע הרופאה בדקה ואמרה שיש פתיחה מלאה והתינוקת ממש למטה, אבל היא רוצה לעשות וואקום כי הדופק חלש. ביקשו מבעלי ואמא שלי לצאת, בעלי ניסה להתעקש להישאר אבל לא עזר לו והוא נאלץ לצאת. לי כבר לא ממש היה אכפת, מבחינתי רק שהתינוקת תצא ושתהיה בריאה. מיכל המיילדת החזיקה לי את היד ודחפתי אותה החוצה בכל הכוח שלי. מיכל עודדה אותי ולמרות האפידורל הרגשתי תחושה עמומה של ציר, וביחד עם הוואקום תוך דחיפה אחת היא הייתה בחוץ אז לפחות המשיכה של הוואקום עליה לא הייתה אגרסיבית. בקושי הצלחתי לראות יצור קטן מלא בלבן ודם, ביקשתי שיניחו אותה עליי אבל במקום זה לקחו אותה ישר להיבדק כי היא הייתה קצת אפאטית. בעלי נכנס וראה את הבדיקות שעושים לה וגם איך השיליה יוצאת ואחות מניחה אותה בצד. ואז נתנו לו אותה והיא בקושי השמיעה ציוץ. וגם כשאני החזקתי אותה היא נראתה קטנטנה ורדומה וזה קצת היה מבהיל, האמת שפחדתי לגעת בה. הרופאה אמרה שצריך לקחת אותה לאינקובטור אז שלחתי את בעלי עם התינוקת. מיכל הרגיעה אותי שהיא בסדר, היא פשוט צריכה להתחמם קצת וזה נורמלי לתינוקות קטנים. קטנים?, שאלתי. היא אמורה להיות 3 קילו לפי ההערכה. היא ענתה שהיא 2.5 קילו. תפרו אותי, למזלי בזכות האפידורל זה לא כאב (הכאבים מהתפרים באו רק אח"כ...ובגדול). אמא שלי נכנסה והייתי מאושרת, עם דמעות בעיניים אמרתי "אמא, יש לי תינוקת קטנה"...
אז אביגיל המתוקה שלנו נולדה ב-24.12 ב01:30 בלילה במשקל 2.427 גרם. האפגר הראשוני היה 7 ולאחר 5 דקות 9. במהלך האשפוז התעקשתי להניק במהלך היום ורק במהלך הלילה לתת סימילאק במידת הצורך. בעקרון רצו לשחרר אותנו כבר ביום ראשון, אבל היה לי חשוב שנתאושש קודם כמו שצריך מהלידה (בשבילי לפחות הייתה קצת טראומטית, דווקא אביגיל התאוששה בצורה מדהימה! אף אחד לא האמין שהיא 2.5 קילו כי היא נראית כ"כ מושלמת), ובגלל שילדתי בלילה הסכימו להשאיר אותנו לילה נוסף. בבוקר השחרור הלכתי עם בעלי לרופאה שעשתה את הוואקום, באתי במטרה לשאול שאלות כמו: האם באמת היה הכרחי הוואקום? מה היה הדימום הזה שהופיע לאחר הבדיקה הראשונית במיון ולמה הוא המשיך כ"כ הרבה? למה היחס של הצוות היה כזה? הייתי מאוד כועסת, חשבתי אפילו להתלונן. הרופאה דווקא הייתה מאוד סבלנית והסבירה כל דבר, היא שכנעה אותנו שוואקום היה האופציה הטובה יותר, היא עוד חשבה לעשות קיסרי חירום אבל בגלל שהתקדמתי מאוד יפה עם הלידה עשתה וואקום. אבל מבחינתה לא הייתה שאלה בכלל והיה צורך להוציא את התינוקת כמה שיותר מהר. לגבי הדימום- ייתכן שהייתה היפרדות שליה ולכן היא לא רצתה לקחת סיכון. האחות ליווי הריון שלי הייתה שם איתנו והיא הצטערה לשמוע שהחוויה לא הייתה בדיוק מה שתכננתי אבל אחרי ששמעתי מה ששמעתי מהרופאה הרגשתי ברת מזל שלא היה חמור יותר ושברוך השם- אני ואביגיל שלי בסדר. לגבי העומס במיון יולדות ובחדרי לידה- נאמר לי שהיו באותו הלילה 15 לידות! וששום דבר הוא לא אישי, פשוט אין אפשרות לתת לכל אחת את היחס הכי טוב שיכול להיות לפעמים, ושככה זה במערכת הבריאות שלנו (ותחשבו שבי-ם כנראה ייסגר גם בי"ח "ביקור חולים"- מה יהיה אז???). מאוד התאכזבתי מהצוות שקיבל אותי במיון יולדות. ברור לי שזו לא אשמת מישהו ספציפי כי גם בסיור וגם כשבאתי שבועיים לפני הלידה עם החשד לירידת מים התרשמתי מאוד לטובה מהצוות והיו מאוד נחמדים וסבלניים. אז השתכנעתי שזה באמת העניין של העומס, לכן לכל הירושלמיות מביניכן- ממש קריטי לדעתי לבדוק אם יש עומס בבי"ח. בדיעבד הייתי הולכת לכל בי"ח אחר, רק לא לסבול מעומס כזה.
בשבילי זה כבר לא רלבנטי- מבחינתי סוף טוב- הכול טוב!!! העיקר זה שיש לי את אביגיל הקטנה שלי בבית... והיא בריאה ומתוקה. היא המושלמונת שלנו.
בעלי צחק עליי שלקח לי יותר זמן לכתוב את סיפור הלידה מאשר ללדת! אני פשוט כל הזמן כותבת ונזכרת..מתרגשת, בוכה וחוזר חלילה. זו החוויה הכי קשה ובו בזמן מרגשת שהייתה לי. והחלק הטוב באמת רק מתחיל...